מלחמות, משיח וגאולה: מה צפוי לנו באחרית הימים?

מלחמות, קיבוץ גלויות, ביאת המשיח, בניין המקדש, שינוי עולמי והכרה במלכות ה' - המושג "אחרית הימים" מעורר במשך דורות שאלות, תקוות ולעיתים גם חששות. מתי היא מתחילה? האם אנחנו כבר נמצאים בתוכה? מה עתיד להתרחש בה? ומה ההבדל בין אחרית הימים, ימות המשיח, תחיית המתים והעולם הבא?

התורה והנביאים אכן מדברים שוב ושוב על עתידו של עם ישראל ועל תיקונו של העולם, אך לצד התיאורים המפורטים קיימת גם אזהרה ברורה: לא להפוך את הנבואות ללוח זמנים ולא לנסות לחשב את היום שבו יבוא המשיח. חז"ל אף מתחו ביקורת חריפה על "מחשבי קיצין" (סנהדרין צז ע"ב).

כדי להבין מהי אחרית הימים, צריך להתחיל במקום שבו הביטוי עצמו מופיע לראשונה - בתורה.

הביטוי "אחרית הימים" אינו המצאה מאוחרת. הוא מופיע כבר בספר בראשית, כאשר יעקב אבינו אוסף את בניו לפני פטירתו:

"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, א).

רש"י, בעקבות דברי חז"ל (פסחים נו ע"א), מפרש שיעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, אך השכינה הסתלקה ממנו. כבר כאן מופיע יסוד שילך ויחזור לאורך המקורות: הקץ קיים, אך זמנו המדויק נסתר מן האדם.

הביטוי מופיע גם בנבואת בלעם:

"לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד, יד).

בהמשך הוא מתאר מלך שיקום מישראל: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". הרמב"ם רואה בפרשת בלעם אחת מנבואות התורה על מלך המשיח (הלכות מלכים ומלחמות יא, א).

גם בפרשת ואתחנן נאמר כי לאחר שישראל יגלו ויעברו צרות, ישובו אל ה':

"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד, ל).

מכאן עולה שאחרית הימים איננה בהכרח רגע יחיד, אלא תקופה שבה מגיע המהלך ההיסטורי של הגלות והתיקון אל תכליתו.

אחד המקורות המרכזיים ביותר לתהליך הגאולה נמצא בפרשת ניצבים. לאחר שהתורה מתארת את הברכה והקללה ואת פיזור ישראל בין העמים, נאמר:

"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ל, ג).

ובהמשך:

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (שם, ד).

הרמב"ם מביא פסוקים אלו כשהוא מבאר את האמונה בביאת המשיח, וכותב כי התורה עצמה העידה על הגאולה העתידה (הלכות מלכים יא, א).

אבל התורה אינה מתארת רק מעבר גיאוגרפי מארצות הגלות לארץ ישראל. היא מתארת גם שינוי רוחני:

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ל, ו).

כלומר, הגאולה במבט התורה כוללת קיבוץ, שיבה לארץ, תשובה והתקרבות מחודשת לקב"ה.

אחד התיאורים המפורסמים ביותר של אחרית הימים מופיע בתחילת ספר ישעיהו:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ב, ב).

הנביא מתאר מציאות שבה ירושלים הופכת למרכז רוחני עבור העולם:

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (שם, ג).

התוצאה איננה רק רוחנית אלא גם מדינית:

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת... לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם, ד).

נבואה כמעט זהה מופיעה גם במיכה ד, א-ג.

זהו יסוד מרכזי בהבנת אחרית הימים: אין מדובר רק בהצלת ישראל מצרותיהם. התכלית רחבה הרבה יותר - גילוי מלכות ה' בעולם והבאת האנושות להכרה באמת.

הנביא צפניה מתאר זאת במילים:

"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).

וזכריה חותם את תיאור מלחמת העמים בירושלים בפסוק:

"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).

בלב התהליך עומדת דמותו של מלך המשיח - מלך מבית דוד שיחזיר את מלכות ישראל לתיקונה.

ישעיהו מתנבא:

"וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו יא, א).

ועליו נאמר:

"וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'" (שם, ב).

הרמב"ם פוסק באופן ברור:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל" (הלכות מלכים יא, א).

לפי הרמב"ם, האמונה בביאת המשיח אינה פרט שולי אלא חלק מאמונת התורה. בפירושו למשנה (סנהדרין, הקדמה לפרק חלק) מנה הרמב"ם את ביאת המשיח בעיקר השנים עשר מי"ג עיקרי האמונה.

כאן חשוב להבחין בין תיאורים שונים בדברי חז"ל והראשונים.

ישעיהו מתאר:

"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו).

אפשר להבין את הדברים כפשוטם - שינוי ממשי בטבע. אולם הרמב"ם מפרש אותם בדרך משלית. לדבריו:

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג" (הלכות מלכים יב, א).

לפי דרכו, הזאב והכבש רומזים לישראל ולאומות שישבו בשלום ולא יזיקו זה לזה.

לעומת זאת, בדברי חז"ל ובדברי ראשונים אחרים מצויים תיאורים שניתן להבינם כפשוטם. לכן אין להפוך כל פרט בתיאורי העתיד לקביעה מוחלטת על סדר האירועים.

הרמב"ם עצמו מדגיש זאת:

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים יב, ב).

זהו אולי אחד המשפטים החשובים ביותר בכל לימוד נושא אחרית הימים.

חז"ל מדברים גם על תקופה המכונה "חבלי משיח" - כשם שהלידה באה לאחר צירי לידה, כך הגאולה עלולה להיות מלווה בטלטלות.

במסכת סנהדרין (צח ע"ב) מובאים דברי אמוראים שחששו מחבלי המשיח, עד שאמרו: "ייתי ולא אחמיניה" - שיבוא, אך שלא אראה את הצרות שיקדמו לבואו.

בסוף מסכת סוטה (מט ע"ב) מתוארות תופעות קשות של ירידת הדורות לקראת "עקבות משיחא": החוצפה תרבה, היוקר יאמיר, האמת תהא נעדרת ומעמדם של תלמידי חכמים ייפגע.

עם זאת, חז"ל אינם מציגים את הדברים כדי לגרום ליהודי לחיות בפחד. להפך. אותה משנה מסיימת:

"ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

גם בסנהדרין (צז ע"ב) נאמר: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים", אם כי בהמשך הסוגיה מובאת מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלת היחס בין התשובה לבין ביאת הגאולה.

אחד המושגים המזוהים ביותר עם אחרית הימים הוא גוג ומגוג.

הנבואה המרכזית בנושא נמצאת ביחזקאל פרקים לח-לט. הנביא מתאר את גוג המגיע עם עמים רבים למלחמה על ישראל לאחר שעם ישראל נאסף מארצות רבות.

בסיום המלחמה מתקדש שמו של הקב"ה לעיני האומות:

"וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח, כג).

גם זכריה פרק יד מתאר מלחמה גדולה על ירושלים, שלאחריה מתגלה מלכות ה' בעולם.

עם זאת, אין בידינו לקבוע בוודאות כיצד יתממשו כל פרטי הנבואות, מיהם העמים בני זמננו המקבילים לשמות הקדומים או באיזה סדר מדויק יתרחשו הדברים. הזהירות הזאת עולה היטב מגישתו של הרמב"ם, המזהיר שלא לעשות מענייני האגדה בענייני המשיח עיקר באמונה ולא לחשוב שיש בידינו לדעת מראש את סדר התרחשותם.

זו השאלה שבני אדם מבקשים לדעת כבר אלפי שנים - ודווקא עליה המקורות דורשים מאיתנו זהירות מיוחדת.

בספר דניאל מופיעים כמה חזונות הקשורים לקץ, ובהם מספרים ותקופות שונות. בסיום הספר נאמר לדניאל:

"וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ" (דניאל יב, ד).

וחז"ל אמרו במסכת סנהדרין (צז ע"ב):

"תיפח עצמן של מחשבי קיצין".

הסיבה מבוארת שם: כאשר אדם קובע זמן מסוים והזמן עובר, עלולים אנשים להסיק בטעות שהגאולה כבר לא תבוא.

הרמב"ם אימץ את ההדרכה הזאת באופן מפורש בעיקר השנים עשר שלו: אין לקבוע למשיח זמן ואין לחשב את ביאתו מתוך הפסוקים.

הגישה היהודית אפוא אינה: "גלה לי את התאריך", אלא: חכה לו בכל יום.

חז"ל אכן מסרו סימנים שונים.

בסנהדרין צז-צח מופיעים תיאורים רבים של התקופה שקדמה לביאת המשיח. אחד המפורסמים נמצא בדברי רבי אבא:

"אין לך קץ מגולה מזה", על הפסוק: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו, ח; סנהדרין צח ע"א).

רש"י שם מסביר שכאשר ארץ ישראל תיתן את פירותיה בעין יפה, זהו קץ מגולה.

אך גם כאשר רואים מאורעות המזכירים נבואות או דברי חז"ל, יש הבדל גדול בין התעוררות אמונית לבין הכרזה מוחלטת: "זהו האירוע שעליו דיבר הנביא". בלי מסורת ברורה אין לנו יכולת לקבוע בוודאות כיצד כל פסוק מתקיים במציאות מסוימת.

במקורות חוזרים שוב ושוב כמה יסודות מרכזיים של הגאולה: שיבת ישראל לארצם, קיבוץ הגלויות, חזרת מלכות בית דוד, בניין בית המקדש וחידוש עבודת ה' בשלמותה.

הרמב"ם מרכז אותם בתיאור מלך המשיח בהלכות מלכים פרק יא.

גם הנביאים מתארים את קיבוץ ישראל. יחזקאל אומר:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד).

ובהמשך הוא מתאר גם טהרה רוחנית:

"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (שם, כה).

שוב מתברר שהגאולה איננה רק פתרון למצוקת הגלות; היא תהליך של חזרת ישראל אל ייעודם.

הרמב"ם מתאר את התכלית באופן מרומם במיוחד. ישראל לא יתאוו לימות המשיח כדי לשלוט באומות או ליהנות מעושר, אלא כדי להיות פנויים לעבודת ה' וללימוד התורה בלי שעבוד והפרעה (הלכות מלכים יב, ד).

והוא חותם את הלכות מלכים:

"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות", מפני שהטובה תהיה מושפעת בשפע.

אבל השיא איננו השפע החומרי:

"ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

ועל כך הוא מביא את נבואת ישעיהו:

"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט; רמב"ם, הלכות מלכים יב, ה).

זהו המפתח להבנת אחרית הימים. התכלית איננה קטסטרופה עולמית, אלא להפך - עולם שמגיע לתיקונו, ישראל חוזרים למקומם ולשליחותם, ומלכות ה' נעשית גלויה יותר בעולם.

לעיתים משתמשים במושגים הללו כאילו הם זהים, אך במקורות הם אינם בהכרח אותו שלב.

ימות המשיח הם התקופה שבה מלך המשיח מולך ועם ישראל חוזר לשלמותו הלאומית והרוחנית.

תחיית המתים היא אמונה בפני עצמה - שהקב"ה עתיד להחיות את המתים. הרמב"ם מנה אותה בעיקר השלושה עשר מעיקרי האמונה.

העולם הבא הוא מושג נוסף, שדיון רחב במהותו נמצא בין היתר בדברי חז"ל ובראשונים.

גם בנוגע לסדר המדויק וליחס בין השלבים קיימים דיונים ושיטות שונות בראשונים. לכן אין נכון לאחד את כל המושגים למאורע אחד פשוט.

אולי זו הנקודה החשובה ביותר.

חז"ל לא מסרו את נבואות הגאולה כדי שנהפוך אותן לטבלאות תאריכים. הרמב"ם כותב על פרטי ענייני המשיח:

"לא יעסוק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר" (הלכות מלכים יב, ב).

אין פירוש הדבר שאין ללמוד את הנבואות. ודאי שיש ללמוד אותן. אלא שהעיסוק בהן צריך להביא לאמונה, לציפייה, לתשובה ולעבודת ה' - ולא לספקולציות.

יהודי נדרש להאמין בגאולה ולצפות לה. בעיקר השנים עשר כתב הרמב"ם על המשיח: "ואם יתמהמה - חכה לו", על יסוד הפסוק בחבקוק (ב, ג).

במקום לנסות לגלות באיזה יום בדיוק יגיע המשיח, התורה מכוונת את האדם לשאלה אחרת: אם הגאולה יכולה להגיע - כיצד אני מתכונן אליה?

"אחרית הימים" נשמעת לכאורה כמו ביטוי המתאר את סופו של העולם. אבל במבטם של התורה והנביאים, התמונה כמעט הפוכה.

זו אינה ציפייה לחורבן הבריאה, אלא להשלמת תכליתה.

מן הברכה של יעקב לבניו, דרך נבואות ישעיהו, יחזקאל, זכריה ודניאל ועד דברי חז"ל והרמב"ם, חוזר אותו קו: ההיסטוריה איננה מתקדמת ללא יעד. לגלות יש סוף, לעם ישראל יש הבטחה, ולעולם כולו יש תכלית.

אנחנו איננו יודעים בדיוק כיצד ייראה כל שלב. איננו יודעים מתי יתרחש כל פרט, והרמב"ם אף מזהיר שאין אדם יודע כיצד יהיו הדברים "עד שיהיו".

אבל את התמונה הגדולה התורה אינה משאירה בספק: קיבוץ ישראל, תיקון רוחני, מלכות בית דוד, עבודת ה', שלום והכרה בבורא.

ובסופו של אותו חזון עומדות מילותיו של ישעיהו - אולי התיאור התמציתי ביותר של העולם שאליו מכוונת אחרית הימים:

"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".