לא פעם אם אמרתי משהו שהוא לא לעניין אני נוטה לתת לעצמי על הראש. "למה אמרתי?", "למה עשיתי?", "איך דיברתי?", והבנתן את הכיוון, כל מיני כאלו. ושוב ושוב אותן מחשבות שחוזרות על עצמן בריפט.
ברמה שאני כבר שואלת את עצמי - אם חברה שלי הייתה מתנהגת כמוני, האם הייתי מגיבה לה בצורה קשה כמו שאני מלקה את עצמי?
לא קל להיות במקום שאיכזבתי את עצמי. הרי אני מחשיבה את עצמי כזאת "רמת מעלה", אבל מה לעשות - אם הקב"ה לא יפתח לי את הפה להגיד את הדברים בצורה הנכונה, כדאי שאשכח מזה. גם הפה שלי לא בשליטה שלי.
מי לא מכירה את השיר של הזמר שמואל - "נקודות"? שיר אמוני, פופי, מתוק וכובש. כזה שמכניס משב רוח אחר.
אבל לא מדובר רק בשיר, אלא מובאת בו למעשה תורה שרבי נחמן האיר פה בעולם. והיא נקראת "אזמרה". ומה זה אומר בפועל? כפי שיש חובה (כן יש חובה) לדון כל אחד ואחד לכף זכות, אפילו מי שנראה כרשע גמור, יש לחפש בו נקודה טובה כלשהי - כך גם יש לחפש נקודות טובות בעצמנו.
כי על כל כף שאני נותנת לעצמי מכות על הראש, רבי נחמן אומר שצריך אחר כך לשפוך עלי דלי שלם של "אזמרה", דלי שלם של מחמאות, של דברים טובים שיש בתוכי.
שעת סיפור:
סיפר רבי רפאל אבוחצירא באחד משיעוריו סיפור, וזה הולך ככה: אחד הגיע אל רבי לוי יצחק מברדיטשב ואמר לו שעבר על כל המצוות שיש בתורה. שמצווה אחת, אחת קטנה הוא לא עשה. על הכל הוא עבר. והוא רצה לחזור בתשובה.
אז הרב שאל אותו - לבית הכנסת הגעת? הבחורצ'יק המסכן ענה לו: "איזה הרב, על כל העבירות שבעולם עברתי. אז להגיע לבית כנסת?"
והרב ענה לו: "אתה רואה? כנראה שאם לא היית בבית בכנסת - כנראה שגם אף פעם לא דיברת בבית הכנסת", ומסופר שאותו בחור הפך להיות חסיד שכמעט לרוח הקודש הגיע.
אז מה אני אומרת - שווה לחפש נקודה טובה שיש בי?
