הלב שלי דפק על 140, ולשוני כבר הייתה מוכנה לשגר את טיל ה"עצה הטובה", עטוף בשכבת דאגה אימהית: "חמוד, אתה לא חושב שכדאי כבר להלביש אותו?"
שעה וחצי קודם לכן, כשנכנסנו לבית החדש שלהם בערב שבת הראשון, הכל עוד נראה לי כמו מחזה שלא הופיע בשום ספר חינוך. בעולם המושגים של הבית שלנו, שעה וחצי לפני שבת זה זמן של שקט, בגדי שבת, נר דולק ויישוב הדעת. אבל אצלם? חצי שעה לפני השקיעה זו הייתה זירת התרחשות סוערת.
מוזיקה ניגנה, הסלון עמוס צעצועים, הנכד הקטן טס על הבימבה כשבידו חטיף שוקולד, והילד שלי ניגב את הרצפה בחולצה יומיומית, תוך כדי כיוון השעון. המפקחת הפנימית שלי כבר הכינה נאום חוצב להבות על סדר עדיפויות וערכים.
אבל בדיוק ברווח הצר שבין הלשון שמבקשת לתקן עולם לבין השפתיים שבלמו בזמן, התאמצתי להשתמש בכלי מעולם ה-NLP. "עמדת תפיסה שנייה" זו פשוט הזמנה לצאת לרגע מתסריט הבמה הבלעדי שלי, ולעבור ל-60 שניות בלבד לתוך הנעליים שלהם.
ברגע שהסכמתי לעשות את הצעד המודע הזה, קלטתי את המבט של אשתו מהמטבח ואת הצחוק המשוחרר שלו. הבנתי שהבלגן הזה הוא לא מרד או זלזול בחינוך שלי, אלא הקצב החי של הבית שהם בונים.
"מנהלת ההפקה" פוטרה. מעכשיו אני הקהל בשורה 12, ולא קופצים לבמה באמצע ההצגה כדי לחלק הוראות בימוי.
זה לא אומר שבשבת הבאה לא תירשם אצלי חריקת שיניים ונשיכת לשון כשאראה מעדן על השטיח. המציאות לא השתנתה בשנייה, אבל המודעות הזו היא החריץ הצר שדרכו נכנס הקורטוב של השקט.
אגב, השבת נכנסה בסוף, והיה קסום. הנכד אמנם ניגב על השמלה הבהירה שלי שאריות שוקולד כשהוא בא לחבק אותי, אבל מי אני שאהרוס להם את הדרמה? גם כך אף אחד לא מינה אותי למעצבת התלבושות.
ובשורה 12, מסתבר, יש את הנוף הכי יפה באולם.
