קשה לדמיין מטבח ללא קופסת גפרורים זמינה, אבל עד לפני כ־200 שנה הדלקת אש הייתה משימה מורכבת בהרבה. אנשים השתמשו באבני צור, בגחלים ובאמצעים מסורבלים, עד שתגלית מקרית של רוקח אנגלי חוללה שינוי משמעותי.
בשנת 1826 ערבב הרוקח ג'ון ווקר חומרים כימיים באמצעות מקל עץ. כאשר ניסה להסיר מהמקל חומר שהתייבש עליו ושפשף אותו במשטח מחוספס, התערובת התלקחה. כך נולד הרעיון לגפרור החיכוך הראשון.
ווקר החל למכור את הגפרורים בשנת 1827. הם היו עשויים ממקלות עץ שעל קצותיהם תערובת דליקה, שניצתה לאחר שפשוף על נייר מחוספס. הגפרורים הראשונים לא היו בטוחים במיוחד, ולעיתים פיזרו ניצוצות וריח חריף, אך הם אפשרו להדליק אש במהירות ובקלות יחסית.
למרות חשיבות ההמצאה, ווקר לא רשם עליה פטנט. בתוך זמן קצר החלו יצרנים אחרים להעתיק את הרעיון, לשווק גרסאות משלהם ולהפוך את הגפרור למוצר נפוץ.
השלב הבא: גפרור הבטיחות
בשנת 1844 פיתח הממציא השוודי גוסטב אריק פאש גפרור בטוח יותר. החומר שנדרש להצתה הופרד מראש הגפרור והועבר למשטח החיכוך שעל הקופסה. כך הצטמצם הסיכון שהגפרור יתלקח בעקבות חיכוך מקרי.
כעבור מספר שנים שיפרו האחים השוודים יוהאן וקרל לונדסטרום את השיטה והחלו לייצר גפרורי בטיחות בהיקף מסחרי. הדגם שפיתחו הפך לבסיסו של הגפרור שבו משתמשים עד היום.
לכן, כאשר שואלים מי המציא את הגפרור, התשובה תלויה בסוג הגפרור. ג'ון ווקר המציא את גפרור החיכוך הראשון, ואילו גוסטב אריק פאש והאחים לונדסטרום הובילו לפיתוח גפרור הבטיחות המודרני. המצאה קטנה ופשוטה למראה שינתה את הדרך שבה בני אדם מדליקים אש בכל רחבי העולם.
