באחד הימים נכנס אל חדרי בחור מבני העדה הקווקזית, וניכר היה שסערה גדולה מתחוללת בקרבו. הוא היה מרוגז על השם הפרטי שהעניקו לו הוריו: "בכר". שם זה, הנתפס לרוב בסביבה המודרנית בארץ כשם משפחה, גרם לו לאי-נעימות רבה לאורך השנים.
בפנייתו הציב שתי שאלות נוקבות: ראשית, האם בעקבות עוגמת הנפש כדאי להחליף את שמו, ושנית, כיצד נכון וראוי לכתוב שם זה על פי המסורת וההלכה.
בבירור מעמיק שערכתי בעבר עם זקני וחכמי העדה הקווקזית, והתברר נתון היסטורי מרתק: את השם "בכר" נהגו להעניק לבן הראשון שנולד למשפחה, כדי לציין את מעמדו החגיגי של הרך הנולד.
השם "בכר", מלשון בכור, קשור למהות הבכורה והביכורים. התורה מעניקה לבכור מעמד מיוחד וירושה כפולה, כפי שנאמר "לתֶָת לוֹ פִּי שְׁניַםִ בְכּלֹ אֲשֶׁר ימִָּצֵא לוֹ". גדולי המקובלים ובעלי הרמז, ביניהם הרוקח ובעל הטורים, גילו כי צופן ה"פי שניים" טבוע ומקודד באותיות המרכיבות את המילה בכר.
כאשר מתבוננים בסדר האלף-בית העברי ובגימטריה שלהם, האות ב' ערכה 2 והיא בדיוק פי שניים מהאות א' שלפניה שערכה 1. האות כ' שערכה 20 היא בדיוק פי שניים מהאות י' שלפניה שערכה 10 . האות ר' שערכה 200 היא בדיוק פי שניים מהאות ק' שלפניה שערכה 100 . מה שמרמז על המצוה לתת לבכור בירושה פי שניים. (גם האות ו' נכתבת ונהגת כפול - וו).
נמצאנו למדים שהשם "בכור" הוא קוד מובהק של שפע, ריבוי וברכה מכופלת. הענקת שם זה לבן הבכור אינה רק תיאור מצב, אלא הטבעת סגולה רוחנית של ברכה בחייו של הילד. לכן, הנכון הוא לכתוב את השם כפי שנכתב בתורה "בכר", בכתיב חסר.
