למה האיש שהתנצר וסיכן יהודים מעולם לא החליף את שמו

לפני שבועיים נדהמתי. משפחה שלמה באה להתייעץ שהם מעוניינים להחליף את שם משפחתם. חשבתי שלא כדאי וסיפרתי להם את הסיפור הבא.

בעיירה בוהוש (חבל מרמרוש, רומניה), לפני עשרות שנים, היה עילוי גדול וכשרוני, מנדל וידר שמו. בן 17 היה כשאביו, רב העיירה, נפטר. רצה מנדל הבחור לרשת את כס הרבנות, אולם אנשי העיירה רצו רב מבוגר יותר. מנדל כל כך כעס, טרק את הדלת, נסע לאיטליה והמיר דתו.

כעבור תקופה, נכנס לבית ספר לכמורה, עלה ונתעלה, ובסופו של דבר מונה לקרדינל בהונגריה. את שמו לא שינה: קרדינל מנדל וידר.

הוא לחם ביהודים בצורה נוראה וליבה אנטישמיות, ערך ביטאונים מלאים דברי ארס, ליבה את "פלוגות צלב הברזל". הוא היה כל כך מוצלח, שאפילו הגרמנים במלחמת העולם השנייה לא נגעו בו.

ויהי היום, הקרדינל נעלם. אף אחד לא ידע היכן הוא, חוץ מאחד.

הרבי מסקולען זצ"ל נודע כמי שפתח את ביתו לכל ניצולי השואה. בביתו הקט הסתובבו ילדי ניצולים. גם אנשים מבוגרים שדעתם נטרפה עליהם מרוב צער. הוא היה מעין חוף מבטחים לכל היתומים והאומללים.

יום אחד הופיע איש מיוסר בביתו של הרבי בחוץ לארץ. בקושי יכול היה לפצות פיו. הוא נאנח ובכה חליפות. עד שלבסוף ניגש לרבי ואמר לו: אני מנדל וידר.

הרבי קרבו והדריכו, וכמובן הסתיר את זהותו. לבסוף, מנדל עלה לארץ והתגורר בצפת. מצבתו ממוקמת עד היום בקצה בית הקברות, והוא ביקש שכל מי שעובר ליד קברו יאמר פרק תהילים לעילוי נשמתו.

יום אחד הרבי מסקולען שאל אותו: התנצרת, עשית צרות לעם היהודי, למה לא שינית את השם היהודי המובהק שלך?

אמר לו מנדל: שם משפחתי הוא וידר. וידר באידיש זה "שוב", "עוד פעם". תמיד ידעתי שיבוא יום ואשוב.