בעל המסעדה בדק במצלמות ולא האמין למה שראה

סיפור מרגש זה ממחיש יותר מכל את כוחה של השגחה פרטית ואת אהבת ישראל הפועמת בלבבות. הכל התחיל במשפחה ירושלמית צנועה ויראת שמים, אשר מתמודדת ביומיום עם אתגרים כלכליים לא פשוטים. למרות הקושי, ההורים קיבלו החלטה נחושה לשמח את חמשת ילדיהם לקראת ימי בין הזמנים. במשך שנה תמימה, חודש אחר חודש, חסכו ההורים פרוטה לפרוטה. האב שם בצד מאה שקלים והאם הוסיפה מאה שקלים משלה, הכל במטרה לאסוף סכום שיאפשר להם לצאת לטיול משפחתי מגבש.

כאשר הגיעו ימי החופשה, ההתרגשות בבית הייתה בשיאה. המשפחה יצאה לדרך מלאת ציפיות ושמחה. במהלך הנסיעה הארוכה, פנה אחד הילדים הקטנים לאביו וביקש לעצור כדי להתפנות. האב סרק את הדרך ועצר את הרכב סמוך למסעדה שמצאו. אולם, במבט קצר הבחין האב כי המקום איננו כשר כלל, ושלט גדול המכריז על מכירת מאכלי ים התנוסס בחזיתו. מתוך חינוך טהור ורצון לקדש שם שמים, הסביר האב לבנו בעדינות כי יהודים שומרי תורה ומצוות אינם יכולים להיכנס למקום כזה. הם חזרו לרכב והמשיכו בנסיעה. הם חלפו על פני מספר מסעדות נוספות שלא נשאו תעודת כשרות, עד שלפתע אורו עיניהם כאשר ראו מסעדת בשרים יוקרתית ומפוארת, המהודרת בתעודת כשרות למהדרין.

האב ירד מהרכב עם בנו וניגש אל המארחת שעמדה בפתח. הוא ביקש בנימוס לאפשר לילד הקטן להשתמש בשירותים. המארחת הביטה בהם במבוכה וסירבה. היא הסבירה כי רק יומיים קודם לכן עשתה טובה דומה לאדם זר, ובעל המסעדה שכמעט תפס אותה כעס מאוד ואיים לפטרה מיד. הילד הקטן, שכבר לא יכול היה להתאפק, החל לבכות. דמעותיו של הילד המסכן המססו את ליבה של המארחת. מתוך רחמים, היא לחשה להם להיכנס בשקט ובמהירות, בתקווה שהדבר יעבור בשלום.

האב והבן נכנסו ויצאו בשקט, אך בדיוק באותו רגע הופיע מולם בעל המסעדה. פניו קדרו מכעס. הוא פנה אל המארחת בטון קשה והטיח בה מילים קשות, כשהוא מודיע לה שהיא מפוטרת לאלתר בגלל שהכניסה שוב אנשים זרים. האב הירושלמי, שהבין מיד כי אישה יהודייה עומדת לאבד את מקור פרנסתה בגלל טוב ליבה אליהם, לא יכול היה לעמוד מנגד. ללא שמץ של היסוס, הוא פנה לבעל הבית ואמר לו בביטחון מלא כי הם כלל לא באו רק לשירותים. האב הצהיר כי הוא, אשתו וחמשת ילדיהם הגיעו במיוחד כדי לסעוד במסעדה. למשמע הדברים, בעל הבית נרגע, התנצל מיד בפני המארחת וביקש ממנה להישאר בעבודתה.

האב מיהר לצאת אל הרכב. הוא קרא לאשתו והסביר לה את המצב העדין שנוצר. הוא אמר לה כי אין להם ברירה והם מוכרחים להיכנס לאכול במסעדה כדי להציל את עבודתה של האישה, אף על פי שמדובר במקום יקר מאוד. המשפחה נכנסה פנימה והתיישבה סביב השולחן הערוך בהידור. כאשר פתחו את התפריטים, חשכו עיניהם. המחירים היו גבוהים מעבר לכל דמיון עבורם. בלית ברירה ומתוך רצון לעמוד בהבטחתם במינימום הוצאה, הם הזמינו את המנות הזולות ביותר שהיו קיימות, בעיקר מנות פשוטות של נקניקיות לילדים ומים לשתייה.

אלא שאז קרה דבר מדהים. במקום המנות הפשוטות שהזמינו, החלו המלצרים להעמיס על השולחן מנות פאר, סטייקים יוקרתיים, פרגיות עסיסיות ושפע של בשרים משובחים. האב המבוהל החל לרעוד. הוא היה בטוח שהילדים הזמינו את המנות היקרות הללו ללא רשותו. הוא הבין בצער עמוק שכל החיסכון שאספו בעמל רב במשך שנה שלמה עומד להתאדות בארוחה אחת. הוא לחש לאשתו בעיניים דומעות כי הטיול המתוכנן נהרס, ומיד לאחר הארוחה הם ייאלצו לחזור לביתם בירושלים.

בסיום הארוחה הדשנה, ישב האב מתוח והמתין לחשבון האסטרונומי. במקום זאת, ניגש אליו המלצר והגיש לו מעטפה סגורה. האב פתח את המעטפה בידיים רועדות ומצא בתוכה מכתב אישי מבעל המסעדה. במכתב נכתב כך:

"שלום לך אדוני הצדיק, אני שמעון בעל המסעדה. מהרגע הראשון שראיתי אתכם, משהו בסיפור לא הסתדר לי. החלטתי לגשת לחדר הבקרה ולבדוק את מצלמות האבטחה, אשר מקליטות גם קול. שמעתי את כל השיחה שלכם וראיתי את כל מה שהתרחש. הבנתי שכל מה שעשית, כל הארוחה הזו שהזמנת, נועדו רק למטרה אחת לעזור ולהציל את המארחת שלי מפיטורים. המעשה האצילי והנדיר שלך ריגש אותי עד עמקי נשמתי. לכן, אני רוצה להודיע לך שכל המנות היקרות והפינוקים שהוגשו לשולחנכם הם מתנה ממני ועל חשבוני המלא. אני אוהב אותך מאוד, ומי ייתן וירבו יהודים כמותך בעם ישראל."