אשתו העירה אותו ב־3:30 בלילה, ואז הוא הבין למה זה קרה

דודי חזר מנסיעה מתישה בצפון הרחוק באחת וחצי בלילה. העייפות הפיזית הכבידה על עפעפיו שהיו סגורים למחצה, ובקושי רב הצליח להגיע לביתו החמים. הוא נכנס פנימה בשקט, החליף במהירות את בגדיו, נזרק על המיטה ושקע מיד בשינה עמוקה, תשוש לחלוטין מאירועי היום הארוך והמפרך.

פתאום, בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, אשתו העירה אותו משנתו בעדינות. "דודי, תעשה לי טובה, אני צריכה שתי שטרות של מאה שקלים במזומן". הוא פקח עיניים והביט בה חצי ישן ומתוסכל: "שתי מאות?! הסופר השכונתי סגור עכשיו. מה את רוצה ממני באמצע הלילה?". היא הסבירה: "אני מכינה מתנות למורות של הבנות, סוגרת כעת את הצלופן, וחייבת לשים בכל מתנה מאה שקלים חדשים".

הוא נאנח: "עזבי, נדבר בבוקר… אתן לך ארבע מאות". היא התעקשה: "אני צריכה את זה עכשיו".

בלית ברירה אמר: "טוב, קחי מהכיס האחורי של המכנסיים, יש שם מעטפה". חלפו כחמש דקות, והיא חזרה לחדר. "דודי". הוא כבר התעצבן: "מה עכשיו? מה את רוצה?". היא אמרה: "המעטפה לא שם". "נו, אז מה את רוצה שאני אעשה עכשיו?!". היא ענתה בפשטות: "אני צריכה שתי מאות".

באותו רגע דודי נעצר. משהו בליבו השתנה, והוא אמר לעצמו: כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה בעולם הכל לטובה. אם העירו אותי בשלוש בלילה, זו לא היא. זה הוא. הוא קם, התלבש וירד למטה אל הרכב. פתח את הדלת, חיפש בקפידה, הפך את כל האוטו המשפחתי, אך לא מצא דבר. המעטפה עם כל הכסף פשוט לא הייתה שם.

הוא סגר את הרכב המאכזב, והחל ללכת לאט ברגל חזרה הביתה. פתאום, בדרכו, הוא קולט משהו בהיר ולבן מונח על הכביש ממש ליד המדרכה החשוכה. הוא התקרב וראה שזו המעטפה האבודה והיקרה שלו. דודי הרים אותה במהירות, מביט לשמים ואומר בהתרגשות: "ריבונו של עולם, תודה! תודה רבה שהערת אותי!".

הוא הבין מיד שאילו לא היה קם באותו רגע, בבוקר מישהו אחר היה מוצא את כל הכסף הרב ולוקח אותו. לפעמים, מה שנראה לנו באותו רגע כהפרעה מעצבנת ומעיקה, מתברר בדיוק כפתח הישועה הגדולה. לפעמים מה שמעיר אותך בפתאומיות באמצע הלילה החשוך, זו ממש לא טרדה, אלא הצלה גדולה.