המנהג המוכר בבית הכנסת - האם כך באמת נהגו גדולי ישראל?

בקהילות ישראל נהוג במשך דורות ללוות את ספר התורה בכבוד כאשר הוא מוצא מארון הקודש או מוחזר אליו. אחד המנהגים המוכרים ביותר הוא נשיקת ספר התורה בעת שהוא עובר בין המתפללים. מקורו של מנהג זה כבר הוזכר בדברי הרמ"א, שכתב כי נהגו להביא ילדים קטנים לנשק את ספר התורה כדי לחנכם לאהבת התורה ולעורר בהם חיבה למצוות מגיל צעיר. מנהג זה התקבל ברבים ונוהג עד היום בבתי הכנסת השונים.

כמובן שלא רק ילדים משתתפים במנהג זה. גם מבוגרים נהגו לנשק את ספר התורה כאשר הוא עובר סמוך אליהם. בספרים הובא שכך היה המנהג המקובל במשך השנים, ואף האר"י הקדוש נהג בדרך זו. המטרה היא לבטא את הקשר המיוחד שבין עם ישראל לתורה ואת הכבוד הראוי לספר התורה.

יש שכתבו שלא די בנשיקה בלבד. בספר שערי אפרים מובא כי אדם העומד סמוך לספר התורה ראוי שיאחז בו או יחבק אותו בידו הימנית כאות של חיבה וכבוד. יש אף שכתבו שראוי לחבקו בשתי הידיים. כך נהגו גדולי תורה, ובהם החזון איש, שהיה מנשק את ספר התורה בעת הוצאתו והחזרתו לארון הקודש ואף מחבקו דרך המעיל המכסה אותו.

כאשר אין אפשרות לנשק את ספר התורה עצמו, הובא בפוסקים שניתן לגעת בו ביד ולאחר מכן לנשק את היד. בדומה לכך שנהגו רבים לנשק את היד לאחר שנגעה בתפילין או בחפץ של קדושה.

עם זאת, במהלך השנים היו שהעדיפו להימנע ממגע ישיר של הפה בספר התורה. בספר מנהגיו של הרב מטשעכנוב מסופר כי היה מקפיד שהמתפללים ינשקו בידם ולא בפיהם. ההסבר לכך נבע מחשש בריאותי, שכן כבר הרמב"ם הזהיר מפני הכנסת חפצים שונים לפה מחשש להעברת מחלות.

טעם דומה הובא גם על ידי פוסקים נוספים בדורות האחרונים. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי והגרי"א הענקין הזכירו שיקולים של שמירת הבריאות, ובשל כך היו מגדולי ישראל שהעדיפו לנשק את ספר התורה ללא מגע ישיר. כך נהג גם הגרי"ש אלישיב, שהיה מקרב את פניו אל ספר התורה, אך בלי לגעת בו בפיו.

מן הצד השני, ישנם גדולי תורה שסברו שאין צורך לחשוש לדבר זה. בספר הליכות שלמה מובא שהגרש"ז אויערבך היה רגיל לומר שאין מקום לחשש מיוחד בנוגע למנהג המקובל של נשיקת ספר התורה.

למעשה, בין אם אדם מנשק את ספר התורה עצמו, נוגע בו בידו ומנשק את היד, או מביע את כבודו בדרך אחרת, העיקר הוא גילוי האהבה, היראה וההערכה לתורת ישראל. זהו מנהג שמבטא את הקשר העמוק שבין העם היהודי לבין התורה הקדושה.