זה המוצר שכבש את המטבח הישראלי ומסתיר שאלות כשרות מפתיעות

הטורטייה הפכה לאורחת כבוד על מדפי הסופרמרקטים ובאולמות האירועים, אך עבור רבים היא תעלומה הלכתית וקולינרית.

במקור, זה היה הלחם המסורתי של האינדיאנים בדרום אמריקה. כשהגיעו הספרדים, הם כינו אותה טורטייה בשל דמיונה לחביתה הספרדית העגולה.

קיימים שני סוגים עיקריים של טורטיות: תירס וחיטה.

טורטיית התירס היא המקורית, אך הכנתה מורכבת. גרגירי התירס עוברים תהליך ניקסטמליזציה - בישול במי סיד, כדי להסיר את הקליפה ולהפוך את הבצק לגמיש וראוי למאכל.

כיום משתמשים בסודה קאוסטית להשגת תוצאה זו, ואין בכך בעיית כשרות מהותית. עם זאת, מבחינה הלכתית, טורטיית תירס נחשבת לתבשיל וברכתה "שהכל". בשל כך, לדעת השולחן ערוך, היא חייבת בבישול ישראל.

בתהליך הייצור המכני, הפועל המכניס את הבצק למכבש נחשב לאופה ולכן עליו להיות יהודי. אמנם הרמ"א הקל בפת קטניות שאינה עולה על שולחן מלכים, אך בימינו, כשטורטייה ממולאת מוגשת כמנה יוקרתית, קשה להגדירה כמאכל נחות.

לפיכך, בכשרויות המהודרות מקפידים על ייצור על ידי ישראל בלבד.

הסוג הנפוץ כיום הוא טורטיית קמח חיטה. הכנתה כוללת קמח, מים, שמן ומלח. הבצק נאפה דק, ולמרות דקיקותו הדעה הרווחת בקרב הפוסקים היא שדינו כלחם לכל דבר.

לפיכך יש הנוטלים עליו ידיים ומברכים "המוציא" וברכת המזון. עם זאת, יש פוסקים הסוברים שמאחר ואין לה "תוריתא דנהמא" (צורת לחם קלאסית), ברכתה "מזונות". המנהג הרווח הוא לברך עליה "המוציא".

בטורטיות המיובאות ניכר ההבדל שיש בין כשרות הצועדת לאור מרן השולחן ערוך ומקפידה שכל הבישול יהיה על ידי יהודי, ולכן מקפידים שכל האפייה, מתחילה ועד סופה, תהיה אך ורק על ידי יהודי, לבין כשרות הסומכת על פסק הרמ"א, ששם המשגיח מסתפק במה שהדליק בבוקר את האש.

חשוב לציין כי למרות הדמיון ללחם, אין להקל בטורטיה כדין "פת פלטר", שאין דינו כתבשיל, במקומות שבהם נאפתה על ידי גוי.

מעבר לסוגיית הבישול, קיימות בעיות כשרות רבות בחומרי הגלם: קמח החיטה דורש ניפוי והפרשת חלה, ובמפעלים רבים בעולם משתמשים במרגרינה במקום שמן.

המרגרינה עלולה להכיל שומנים מן החי, מייצבים בעייתיים או רכיבי חלב שהופכים את הטורטייה לחלבית.

צריכת טורטיות מחייבת השגחה כשרותית צמודה וקפדנית, המוודאת הן את כשרות הרכיבים והן את זהות האופה, כדי להבטיח שהמוצר אכן עומד בגדרי ההלכה.