מרגיש אור והתלהבות אבל נופל שוב? הרב אונגר מסביר למה זה קורה

אני חי בהתהלבות יתר, אבל לא מצליח לתרגם את ההתלהבות לחיים מה עושים?

תשובה:

התלהבות נותנת תחושת גובה, אבל אם אין לה המשך מעשי, היא יוצרת פער: האדם מרגיש גבוה, אבל חי נמוך. הפער הזה שוחק, מבלבל, ולפעמים אפילו מביא לירידת אמון האדם שלו בעצמו.

הטעות היא לחשוב שצריך תמיד להרגיש חזק ומתלהב. האמת: עדיף אור קטן שנשאר, מאור גדול שנעלם.

ולכן כלל חשוב הוא: אם אחרי רגע של התעוררות אין החלטה מעשית, היא תיעלם.

לדוגמה:לא "אני מתחזק מאוד". אלא: "היום אני מתחיל פעולה אחת קבועה, קטנה, אבל יומיומית". רגש הוא התחלה, הרגל הוא בניין. רק מה שחוזר על עצמו, נהיה חלק מהאדם. התלהבות היא כמו ניצוץ. אבל החיים נבנים מהגחלת, מהחום השקט, הקבוע.

יש אנשים שרודפים אחרי ההרגשה. הם התמכרו להרגשה, לא אחרי הבנייה. הם רוצים להרגיש גבוה, ולא להיות גבוה. הם מחפשים להרגיש ולא להיות אדם פעיל. אומרים חז"ל: "לא המדרש עיקר אלא המעשה".

קדושה אמיתית לא נמדדת בכמה חזק ומתלהב או כמה "אורות" חווה האדם, לא. אלא בכמה אתה יציב בשגרה. התלהבות שלא יורדת לקרקע, מתבזבזת. התלהבות שמצטמצמת לפעולה קטנה קבועה, בונה אדם.

התורה אומרת: "אל יבוא בכל עת אל הקודש". זה לא רק איסור טכני, זו הגדרה של חוק רוחני בנפש האדם: אי אפשר להיכנס אל ה"קודש", אל שיאים של אור, רגש והתעלות, בכל זמן ובכל צורה. כי קודש דורש כלי. וכלי נבנה בשגרה, בעקביות, בעבודה שקטה. הטעות היא לחשוב שהמטרה היא לחיות רק ב"קודש", אבל לא כל יום שבת, הרוב זה ימי חול.

האמת היא: ה"קודש" נועד להאיר, אבל ה"חול" נועד לבנות. התלהבות שלא מתורגמת לשגרה, זה כמו כניסה לקודש בלי הכנה ובלי גבול.

הגישה הבריאה היא "נכנס בשלום ויצא בשלום". נכנס האדם אל ההתלהבות האורות בשלום ויוצא בשלום. נכנס בשלום, כשהוא נכנס לרגעי שיא המטרה והתודעה היא "בשלום", לחבר בין ההתלהבות לשגרת המעשים.

מי שמחפש "אורות" נשאר בלי אורות.

אבל מי שבונה שגרה, האור נשאר אצלו.