"שים כיפה על הראש": כך נעלם המחסום האחרון בדרך לחזרה בתשובה

סיפר לי קרוב משפחה:

עברו שנים מאז שחזרתי בתשובה יחד עם אשתי, לפני כעשרים וחמש שנה. הייתי אז בחור צעיר, מלא רצון להתקרב לבורא עולם, אך גם מלא חשש. לא כל שינוי מגיע בקלות ולא כל קבלה מתקבלת בלב שלם.

שמירת שבת קיבלתי על עצמי יחסית בקלות. גם ציצית מתחת לבגד לא עוררה בי התנגדות, ואפילו ההתרחקות מנסיעות בשבת באה לי בטבעיות. אך הייתה נקודה אחת, קטנה לכאורה, אך גדולה מאוד עבורי: הכיפה.

אמרתי לאשתי בכנות: זה הניסיון הכי קשה שלי. לא עצם המצווה, אלא מה שהיא מסמלת. זה שינוי חיצוני, גלוי לעין, כזה שמכריז עליך בפני העולם. אנשים מסתכלים, שואלים, שופטים, ואני לא הייתי רגיל לכך.

הימים חלפו, והקושי לא נעלם. ככל שהתקדמתי בדרך הרוחנית, כך הרגשתי שכאן אני נעצר. מחסום פנימי, עמוק ושקט, שלא נותן לי להתקדם.

ואז, מתוך לב כן, קיבלתי החלטה. אמרתי לאשתי: אם אזכה לשמוע רב שיאמר לי לשים כיפה, מבלי שידע דבר עליי, אקבל זאת כסימן מן השמיים. עמוק בפנים לא האמנתי שזה יקרה.

עברו ימים. יום אחד קיבלתי דיסק עם שיעור תורה. הוא חיכה לי שם במגירה בבית.

באחד הימים פתחתי את המגירה, הוצאתי את הדיסק והפעלתי אותו. ואז שמעתי את הרב זועק בקול חודר: "למה אתה בלי כיפה? שים כיפה על הראש! אל תתבייש! כבוד השכינה מעל ראשך!".

קמתי מיד לראות אם השיעור שבדיסק מתחיל במילים הללו, והסתבר לי שלא כך הדבר כלל. זו לא הייתה הפתיחה של הדיסק. ההתחלה הייתה שונה לגמרי ודווקא באמצע ההקלטה הופיעו המילים הללו. הדיסק קפץ בדיוק לנקודה הזו, וכך משמיים סובבו שהמילים יישמעו אליי דווקא באותו רגע, כאילו הופנו ישירות אליי.

ואז הוסיף הרב: "איך אתה מברך בלי כיפה? איך אפשר להזכיר שם שמים בלי כיסוי ראש?".

באותו רגע הכול נעצר. הלב הלם בחוזקה. הגוף רעד. זו כבר לא הייתה דרשה, זו הייתה פנייה אישית אליי.

הרגשתי שמישהו רואה אותי, יודע בדיוק איפה אני עומד ונוגע בנקודה הכי עמוקה שלי. בלי לחשוב, פתחתי את תיק התפילין, הוצאתי את הכיפה והנחתי אותה על ראשי.

ברגע אחד המחסום נעלם. נכנסו בי אור, שלווה והחלטה ברורה. מאותו יום הכיפה לא ירדה מראשי.