מחר זה קורה: הבחירות שיקבעו את כוחו של טראמפ

תארו לעצמכם מצב שבו ראש ממשלת ישראל מנצח בבחירות, מקים ממשלה ומתחיל ליישם את תוכניותיו. אלא שכעבור שנתיים מתקיימות בחירות נוספות, שבהן הציבור יכול לשנות באופן דרמטי את הרכב הכנסת, מבלי שראש הממשלה עצמו עומד לבחירה.

נשמע מוזר? בארצות הברית זה חלק בלתי נפרד מהשיטה הדמוקרטית כבר יותר מ-230 שנה.

ביום שלישי הקרוב, 3 בנובמבר 2026, יתקיימו בארצות הברית בחירות האמצע, או בשמן האנגלי Midterm Elections. מדובר באירוע פוליטי בעל משמעות עצומה, שעשוי להשפיע על השנתיים שנותרו לכהונתו הנוכחית של הנשיא דונלד טראמפ.

כדי להבין מדוע הבחירות הללו מעסיקות כל כך את האמריקנים, צריך להכיר תחילה את המבנה המיוחד של השלטון בארצות הברית.

בארצות הברית מתקיימות בחירות לנשיאות אחת לארבע שנים. הנשיא נבחר לתקופת כהונה קבועה, ובדרך כלל אינו תלוי באמון הקונגרס כדי להמשיך לכהן.

אלא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הבחירות לנשיאות אינן הבחירות היחידות שקובעות את עתידה הפוליטי של אמריקה.

אחת לשנתיים מתקיימות בחירות לקונגרס, הגוף המחוקק של ארצות הברית. כאשר הבחירות נערכות בדיוק באמצע תקופת כהונתו של הנשיא, הן נקראות "בחירות האמצע".

לדוגמה, טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות בנובמבר 2024 ונכנס לתפקידו בינואר 2025. הבחירות הבאות לנשיאות יתקיימו בנובמבר 2028, אך באמצע הדרך, בנובמבר 2026, האמריקנים חוזרים לקלפיות כדי לבחור את נציגיהם בקונגרס.

חשוב להדגיש: בבחירות האמצע לא בוחרים נשיא חדש, והן אינן משאל עם רשמי על המשך כהונתו. גם אם מפלגתו תפסיד, טראמפ יישאר נשיא, אלא אם כהונתו תסתיים בדרך אחרת הקבועה בחוקה.

מה שכן עשוי להשתנות הוא כוחו הפוליטי מול הרשות המחוקקת.

כאן מגיע אחד ההבדלים המרכזיים בין ארצות הברית לישראל.

בישראל יש בית מחוקקים אחד, הכנסת, המונה 120 חברים. בארצות הברית יש שני בתי מחוקקים, המרכיבים יחד את הקונגרס.

הראשון נקרא בית הנבחרים (House of Representatives), והשני הוא הסנאט (Senate).

לשני הבתים סמכויות משמעותיות, ובדרך כלל חוק פדרלי צריך לקבל את אישור שניהם לפני שהוא מועבר לחתימת הנשיא.

בית הנבחרים: 435 חברים שנבחרים כל שנתיים

בית הנבחרים הוא הגוף שבו באה לידי ביטוי חלוקת האוכלוסייה בין מדינות ארצות הברית.

יש בו 435 חברים בעלי זכות הצבעה, וכל אחד מהם מייצג מחוז בחירה גאוגרפי מסוים.

מדינה גדולה באוכלוסייתה, כמו קליפורניה, מקבלת הרבה יותר נציגים ממדינה קטנה כמו ויומינג. מספר המושבים מחולק בין המדינות בהתאם לנתוני מפקד האוכלוסין, הנערך אחת לעשר שנים.

כל חבר בית נבחרים מכהן שנתיים בלבד.

המשמעות היא שבכל מערכת בחירות לקונגרס, כולל בחירות האמצע, כל 435 המושבים עומדים מחדש לבחירת הציבור.

זהו מנגנון שנועד לשמור על קשר הדוק בין נבחרי הציבור לבין הבוחרים שלהם.

הסנאט: 100 חברים עם כהונה של שש שנים

הסנאט פועל לפי היגיון אחר לגמרי.

ארצות הברית מורכבת מ-50 מדינות, וכל מדינה שולחת לסנאט שני נציגים בלבד, בלי קשר לגודל האוכלוסייה שלה.

לכן קליפורניה, שבה מתגוררים עשרות מיליוני בני אדם, מקבלת שני סנאטורים, בדיוק כמו ויומינג, שבה מתגוררים פחות ממיליון תושבים.

בסך הכול מכהנים בסנאט 100 חברים.

כל סנאטור נבחר לתקופה של שש שנים, אך הבחירות אינן מתקיימות לכל המושבים בבת אחת. אחת לשנתיים עומד לבחירה כשליש מהסנאט.

המטרה היא ליצור יציבות והמשכיות: גם כאשר הציבור משנה את העדפותיו, רוב חברי הסנאט ממשיכים בכהונתם.

בבחירות של נובמבר 2026 יעמדו לבחירה 35 מושבים בסנאט: 33 מושבים במחזור הבחירות הרגיל ועוד שני מושבים בבחירות מיוחדות.

בישראל הבוחר נכנס לקלפי, מקבל פתק עם אותיות המפלגה ומשלשל אותו למעטפה.

ההצבעה היא לרשימה מפלגתית ארצית, והמושבים בכנסת מתחלקים בין המפלגות שעברו את אחוז החסימה, בהתאם לשיעור הקולות שקיבלו.

בארצות הברית השיטה שונה.

בבחירות לבית הנבחרים, המדינה מחולקת למחוזות בחירה, וכל מחוז בוחר נציג אחד בלבד.

ברוב המדינות המועמד שמקבל את מספר הקולות הגדול ביותר במחוז מנצח, גם אם לא קיבל יותר ממחצית הקולות.

נניח שבמחוז מסוים מתמודדים שלושה מועמדים. הראשון מקבל 45% מהקולות, השני 40% והשלישי 15%.

בשיטה המקובלת ברוב המחוזות, המועמד הראשון זוכה במושב כולו.

אין חלוקה יחסית של המושב בין המועמדים. מי שמפסיד אינו מקבל חלק ממנו.

בבחירות לסנאט, לעומת זאת, כל מדינה מהווה יחידת בחירה אחת, והמצביעים בוחרים את הסנאטור המייצג אותה במושב העומד לבחירה.

יש מדינות שבהן נדרש רוב מוחלט, ויש מדינות המשתמשות בסיבוב שני או בשיטות דירוג שונות.

בארצות הברית המונח "בחירות כלליות" מתאר את הבחירות שבהן מתמודדים המועמדים על המשרה עצמה, להבדיל מהבחירות המקדימות בתוך המפלגות.

לכן, מבחינה טכנית, גם בחירות האמצע הן בחירות כלליות לקונגרס.

אבל בשיח הציבורי נהוג להבחין בין שנת בחירות לנשיאות לבין שנת בחירות אמצע.

בשנת בחירות לנשיאות, כמו 2024, הציבור בוחר את הנשיא ואת סגן הנשיא באמצעות שיטת האלקטורים, ובמקביל בוחר את כל חברי בית הנבחרים וכשליש מהסנאט.

בשנת בחירות אמצע, כמו 2026, הציבור בוחר את חברי הקונגרס, אך אינו בוחר נשיא.

בנוסף, במדינות רבות נערכות באותו יום גם בחירות למושלים, לבתי מחוקקים מקומיים ולתפקידים ציבוריים נוספים, ולעיתים גם הצבעות על שאלות מדיניות וחוקתיות.

לפני הבחירות הכלליות מתקיים בארצות הברית שלב נוסף, המכונה פריימריז (Primaries).

בשלב זה בוחרים מי יהיו מועמדי המפלגות לתפקידים השונים.

לדוגמה, אם כמה פוליטיקאים רפובליקנים מעוניינים להתמודד על מושב מסוים בסנאט, הם עשויים להתחרות ביניהם בבחירות המקדימות.

המנצח יקבל את מועמדות המפלגה ויתמודד בבחירות הכלליות מול מועמד המפלגה הדמוקרטית ומועמדים נוספים.

גם כאן אין שיטה אחת לכל ארצות הברית.

בחלק מהמדינות רק בוחרים הרשומים כחברי מפלגה יכולים להשתתף בפריימריז שלה. במדינות אחרות גם בוחרים שאינם רשומים במפלגה רשאים להשתתף, בכפוף לכללים המקומיים.

הפוליטיקה האמריקנית נשלטת במשך דורות בידי שתי מפלגות מרכזיות: המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית.

הרפובליקנים מזוהים בדרך כלל עם תפיסות שמרניות יותר, בעוד הדמוקרטים מזוהים בדרך כלל עם תפיסות ליברליות ופרוגרסיביות יותר. עם זאת, בכל מפלגה קיימים זרמים שונים.

אין חוק שאוסר על מפלגות נוספות להתמודד.

אלא ששיטת הבחירה במחוזות, שבה הזוכה מקבל את המושב כולו, מקשה על מפלגות קטנות לצבור ייצוג משמעותי.

בישראל, לעומת זאת, גם מפלגה שזוכה באחוז קטן יחסית מהקולות יכולה להיכנס לכנסת, בתנאי שעברה את אחוז החסימה.

זהו אחד ההסברים לכך שבישראל פועלות מפלגות רבות, בעוד שבארצות הברית המאבק הארצי מתנהל בעיקר בין שני מחנות.

כדי להבין את החשיבות מבחינת הנשיא, צריך להכיר מושג נוסף: הפרדת רשויות.

בישראל הממשלה נשענת בדרך כלל על רוב בכנסת. בארצות הברית הנשיא והקונגרס נבחרים בנפרד, והנשיא אינו יכול להניח שתמיד יהיה לו רוב בבית הנבחרים או בסנאט.

נכון לסוף אוקטובר 2026, הרפובליקנים מחזיקים ברוב בשני בתי הקונגרס, אם כי בבית הנבחרים מדובר ברוב מצומצם.

מצב זה מאפשר לטראמפ לפעול מול קונגרס שמפלגתו שולטת בו, אף שגם חברי מפלגתו אינם מחויבים להסכים לכל יוזמה שלו.

אם הדמוקרטים ישיגו רוב באחד הבתים, המצב עשוי להשתנות.

הם יוכלו לבלום חקיקה, להשפיע על סדר היום, לקיים דיוני פיקוח ולפתוח בחקירות פרלמנטריות בנושאים הנמצאים בסמכות הקונגרס.

אם הרפובליקנים ישמרו על הרוב בשני הבתים, יעמדו לרשות טראמפ אפשרויות רחבות יותר לקדם חקיקה באמצעות מפלגתו, אך עדיין יהיו מגבלות חוקתיות ופרוצדורליות.

בהחלט.

הנשיא האמריקני אינו מחוקק לבדו.

ברוב המקרים, הצעת חוק פדרלית חייבת לעבור גם בבית הנבחרים וגם בסנאט, ורק לאחר מכן להגיע לנשיא לחתימה.

אם אחד הבתים מסרב לאשר את ההצעה, היא אינה יכולה להתקדם לחוק במתכונתה.

גם כאשר מפלגתו של הנשיא מחזיקה ברוב, לא תמיד מדובר בתהליך פשוט.

בסנאט, למשל, קיימים כללים המאפשרים לעכב חלק מהחקיקה באמצעות פיליבסטר (Filibuster), הליך שבדרך כלל נדרשים 60 קולות כדי להתגבר עליו. יש חריגים חשובים, ובהם סוגים מסוימים של חקיקה תקציבית ומינויים.

המשמעות היא שגם רוב רגיל בסנאט אינו מבטיח שכל חוק יעבור.

לנשיא יש סמכות המכונה וטו (Veto).

אם שני בתי הקונגרס אישרו חוק, הנשיא רשאי להחזיר אותו עם התנגדותו.

אבל גם הווטו אינו מוחלט.

הקונגרס יכול להתגבר עליו אם שני שלישים מהמצביעים בכל אחד משני הבתים תומכים בכך, בתנאים החוקתיים הנדרשים.

מדובר ברף גבוה במיוחד, ולכן הווטו הנשיאותי נחשב לכלי משמעותי.

מנגד, לנשיא יש אפשרות להוציא צווים נשיאותיים, המכונים Executive Orders, המורים לרשויות המבצעות כיצד לפעול במסגרת סמכויותיהן.

אולם צווים כאלה אינם תחליף בלתי מוגבל לחקיקה, והם כפופים לחוקה, לחוקים הקיימים ולביקורת בתי המשפט.

בחירות האמצע עצמן אינן יכולות להדיח נשיא.

אבל הרכב הקונגרס משפיע על האפשרות לפתוח בהליך הדחה, המכונה Impeachment.

בית הנבחרים מוסמך להצביע על סעיפי הדחה נגד הנשיא ברוב רגיל. אם הסעיפים מאושרים, ההליך עובר לסנאט, שמנהל משפט הדחה.

כדי להרשיע נשיא ולהביא להדחתו נדרש רוב של שני שלישים מהסנאטורים הנוכחים.

טראמפ עצמו כבר עמד בפני שני הליכי הדחה בתקופת כהונתו הראשונה, בשנים 2019 ו-2021. בשני המקרים הוא זוכה בסנאט ולא הודח מתפקידו.

לכן, שינוי השליטה בבית הנבחרים עשוי להשפיע על האפשרות לפתוח בהליכי פיקוח והדחה, אך אינו מבטיח הדחה בפועל.

השיטה האמריקנית אינה המצאה חדשה.

שורשיה בחוקת ארצות הברית, שנוסחה בשנת 1787 ונכנסה לתוקף בשנת 1789.

כבר בקונגרס הראשון נקבע שחברי בית הנבחרים ייבחרו לשנתיים בלבד, ואילו הסנאטורים יכהנו שש שנים, בחלוקה לשלוש קבוצות בחירה.

הבחירות הראשונות לקונגרס התקיימו בשנים 1788-1789, ובחירות הקונגרס הראשונות שנערכו באמצע כהונת הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, התקיימו בשנת 1790.

כלומר, מדובר במסורת של יותר מ-230 שנה.

עם זאת, שיטת הבחירה השתנתה במהלך השנים. בתחילת דרכה של ארצות הברית, הסנאטורים נבחרו בידי בתי המחוקקים של המדינות. רק בעקבות התיקון ה-17 לחוקה, שאושר בשנת 1913, עברה בחירת הסנאטורים להצבעה ישירה של הציבור.

בחירות המתקיימות במהלך כהונתו של ראש המדינה אינן ייחודיות לארצות הברית.

במדינות בעלות משטר נשיאותי או מבנה פדרלי ניתן למצוא מערכות שבהן מועדי הבחירות לנשיאות ולבתי המחוקקים אינם חופפים באופן מלא.

בארגנטינה, למשל, מתקיימות בחירות למחוקקים אחת לשנתיים, ובהן מתחדש חלק מהרכב הקונגרס.

במקסיקו, הנשיא נבחר לשש שנים, בעוד חברי הבית התחתון של הקונגרס נבחרים לשלוש שנים. לכן מתקיימות במהלך כהונת הנשיא גם בחירות לבית המחוקקים.

עם זאת, לכל מדינה כללים משלה, ולא בכל מקום נהוג לכנות את ההצבעה "בחירות אמצע".

בישראל נהוג משטר פרלמנטרי. הציבור בוחר את הכנסת, ומתוך יחסי הכוחות בכנסת מוקמת ממשלה שזקוקה לאמון הפרלמנט.

ראש הממשלה אינו נבחר ישירות בידי הציבור בשיטה הנהוגה כיום.

אם הממשלה מאבדת את הרוב הדרוש לה, עשויים להיווצר התנאים להקמת ממשלה אחרת או לבחירות מוקדמות.

בארצות הברית, לעומת זאת, נהוג משטר נשיאותי.

הנשיא עומד בראש הרשות המבצעת, ואינו תלוי בהצבעת אמון שוטפת של הקונגרס כדי להישאר בתפקידו.

תקופת כהונתו קבועה לארבע שנים, בעוד חברי בית הנבחרים נבחרים לשנתיים והסנאטורים לשש.

בישראל הבחירות לכנסת אמורות להתקיים אחת לארבע שנים, אלא אם הוקדמו או נדחו בהתאם לדין. בארצות הברית הבחירות הפדרליות לקונגרס מתקיימות במחזור קבוע של שנתיים, גם כאשר הנשיא ומפלגתו אינם מעוניינים בכך.

מבחינה חוקתית, לא.

מבחינה פוליטית, הן נתפסות לעיתים קרובות כמדד למידת שביעות הרצון של הציבור מהנשיא המכהן.

הבוחרים יכולים להביע באמצעות ההצבעה את עמדתם בנושאים כמו יוקר המחיה, מצב הכלכלה, ההגירה, מדיניות החוץ, הביטחון וההתנהלות של הממשל.

מבחינה היסטורית, מפלגתו של הנשיא איבדה מושבים בבית הנבחרים ברוב בחירות האמצע מאז מלחמת העולם השנייה, אם כי היו גם חריגים.

כך, בשנת 1994 איבדה המפלגה הדמוקרטית את השליטה בשני בתי הקונגרס בתקופת הנשיא ביל קלינטון.

בשנת 2010, בתקופת הנשיא ברק אובמה, השיגו הרפובליקנים רוב בבית הנבחרים.

ובשנת 2018, במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ, הדמוקרטים זכו ברוב בבית הנבחרים, בעוד הרפובליקנים שמרו על השליטה בסנאט.

הדוגמאות הללו ממחישות כיצד הציבור האמריקני יכול לשנות את מאזן הכוחות בוושינגטון מבלי להחליף את הנשיא.

בבחירות הקרובות ייבחרו כל 435 חברי בית הנבחרים ו-35 סנאטורים.

לצד הבחירות הפדרליות יתקיימו במדינות שונות גם בחירות למושלים, לבתי מחוקקים מקומיים ולתפקידים ציבוריים נוספים.

המאבק המרכזי בקונגרס יתמקד בשאלה איזו מפלגה תחזיק ברוב בכל אחד משני הבתים.

רוב בבית הנבחרים דורש בדרך כלל 218 מתוך 435 המושבים, כאשר כל המושבים מאוישים. בסנאט, שבו 100 חברים, נדרשים בדרך כלל 51 קולות לשליטה ברוב, אם כי במצב של תיקו 50-50 סגן הנשיא עשוי להכריע בהצבעות שבהן מותר לו להשתתף.

לפי סקירת שירות המחקר של הפרלמנט האירופי מאוקטובר 2026, הרפובליקנים נכנסו למערכת הבחירות עם רוב מצומצם בבית הנבחרים ועם 53 מושבים בסנאט.

אבל חשוב לזכור: גם אם אחת המפלגות תזכה ברוב, לא כל החלטה תתקבל אוטומטית. לכל בית סמכויות שונות, ולחלק מההחלטות נדרשים רוב מיוחד או הליכים נוספים.

לתוצאות הבחירות עשויות להיות השלכות גם מחוץ לארצות הברית, ובכלל זה על היחסים עם ישראל.

הקונגרס האמריקני ממלא תפקיד מרכזי באישור תקציבים, בחקיקה הקשורה לסיוע חוץ, בפיקוח על הממשל ובקיום דיונים על מדיניות הביטחון והחוץ.

הסנאט גם משתתף באישור מינויים בכירים, לרבות שגרירים ובעלי תפקידים בממשל, ובאישור אמנות בהתאם לכללים החוקתיים.

לכן, הרכב הקונגרס יכול להשפיע על האופן שבו ממשל טראמפ מקדם יוזמות הקשורות למזרח התיכון, לאיראן, לישראל ולמדיניות החוץ האמריקנית.

עם זאת, הנשיא ממשיך להחזיק בסמכויות משמעותיות בתחום יחסי החוץ והביטחון, גם כאשר מפלגתו אינה שולטת בקונגרס.

מיליוני אמריקנים יגיעו לקלפיות, לצד מיליונים נוספים שכבר הצביעו או יצביעו בהצבעה מוקדמת ובדואר, בהתאם לחוקי המדינות.

הם לא יבחרו נשיא חדש. טראמפ לא יעמוד לבחירה, וכהונתו לא תסתיים בעקבות תוצאות ההצבעה.

אבל הם כן יקבעו מי יחוקק חוקים, מי ישלוט בוועדות הקונגרס, מי יפקח על הממשל ועד כמה יהיה קל או קשה לנשיא לקדם את מדיניותו בשנתיים הבאות.

וזו בדיוק הסיבה שבחירות האמצע מעוררות עניין כה רב.

כי בארצות הברית, גם כאשר הנשיא כבר נבחר, הציבור עדיין יכול לשנות את מאזן הכוחות שמולו.

וב-3 בנובמבר 2026, המאזן הזה יעמוד שוב למבחן.