5 שנים לאסון מירון: הלילה ששינה את ל״ג בעומר לנצח

ההר הגבוה בגליל, זה שפסגתו נושאת את זכר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שאת הילולתו חגגנו השבוע, ידע במהלך ההיסטוריה אינספור רגעי התעלות ותפילה. בכל שנה מחדש, הלב היהודי נמשך אל המגנט הרוחני הזה, בחיפוש אחר ישועה ונחמה. אך ישנו לילה אחד שחקוק בזיכרון הלאומי כצלקת שאינה מגלידה, לילה שבו השמחה הגדולה ביותר התחלפה ביגון עמוק מנשוא. חמש שנים חלפו מאז אותו ל"ג בעומר של שנת תשפ"א, והכאב עדיין חי, פועם וצורב בלב כל יהודי.

היה זה לאחר שנת קורונה קשה, שנה שבה הר מירון עמד בשיממונו לראשונה מזה מאות שנים. הציבור היה צמא להגיע אל הציון הקדוש, לשפוך שיח ולהרגיש את הקדושה המלטפת. ל"ג בעומר של שנת 2021 היה אמור להיות חגיגת החירות הגדולה, הרגע שבו עם ישראל חוזר בהמוניו אל ההר, בכל הכוח ובכל העוצמה. מאות אלפי אנשים גדשו את דרכי העלייה, לב אחד שפעם בקצב אחד לכבוד הצדיק.

האווירה הייתה מחשמלת. ריקודים של דבקות, כיסופים שנדמו ככאלו שלא יסתיימו לעולם, ואוויר אפוף קדושה עילאית. השעה הייתה מעט אחרי חצות הלילה, 12:45 ליתר דיוק. מתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרון היה גדוש עד אפס מקום, כשהמוני חסידים ועמך ישראל מצטופפים ברגעי השיא. האדמו"ר עמד שם, דבוק בלהבה, כשכל העיניים נשואות אליו בדבקות עילאית. איש מהנוכחים, וגם אלו שצפו בשידור החי, לא יכול היה לדמיין את האסון המתרחש במרחק פסיעה.

לפתע, המוזיקה נדמה. שקט צורם השתרר באוויר, וקריאות הכרוז החלו לפלח את הדממה המתוחה. לרגע קט עוד ניצתה תקווה שהאירוע תחת שליטה, המוזיקה אף חזרה לשניות בודדות, אך אז היא כבתה סופית. באותם רגעים, ההבנה החלה לחלחל אל תוך הלבבות השמחים: משהו נורא קרה. האדמו"ר, שרק רגע לפני כן הוביל את ההדלקה, השפיל את מבטו וכבש את ראשו בידיו ביגון. קולות השמחה הוחלפו בקריאות תהילים קורעות שמיים, וההכרזה המהדהדת "האירוע נגמר, נא להתפזר" חתמה את הגולל על החגיגה.

בשעות הלילה הבלתי נגמרות ההן, נחשפו ממדי האסון המחריד. 45 יהודים קדושים, 45 עולמות מלאים שכל רצונם היה רק לשמוח עם הרשב"י ולהתפלל על ציונו, נחטפו לבית עולמם בצורה טראגית ובלתי נתפסת. משפחות שלמות התרסקו, יתומים ואלמנות נותרו המומים מול המציאות החדשה והמרה. הלילה הזה שינה את פניו של ל"ג בעומר במירון לנצח.

היום, חמש שנים לאחר מכן, המציאות שוב מציבה אתגרים. מאות אלפי יהודים מנועים מלהגיע לרבי שמעון, הפעם בגלל המלחמה המשתוללת בצפון. שוב ההר שקט, ושוב הלבבות נשואים למרום בציפייה ובגעגוע. אנו עומדים ומתחננים לפני ריבונו של עולם שיעשה לנו ניסים בזכות התנא האלוקי, שישיב לנו את השמחה ואת הביטחון.

חשבונות שמיים אין מי שיודע, אך אנו סמוכים ובטוחים שדווקא כעת, למרות הכל, עלינו לשמוח בתורה הקדושה ובאורו של רבי שמעון שמאיר לנו את החושך הגדול. אנו נושאים תפילה לגאולה שלמה, שבה יתקיים "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", ונזכה לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים במהרה בימינו.