"הנכד שלי היה בנובה" - כוחנו באחדותנו

במציאות המורכבת שאנו חווים מאז השביעי באוקטובר, עולים וצפים סיפורים של השגחה פרטית וגבורה יהודית שמצליחים לזעזע את נימי הנפש. אחד הסיפורים המרגשים הללו מגיע מפיו של סב מסור, שתיאר בלב רועד את השעות הקשות שעברו על נכדו האהוב שהיה בעיצומה של מסיבת הנובה ברעים באותו בוקר של שמחת תורה.

הכול החל בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר השמיים התמלאו בזיקוקים של אש ומוות. הסב מספר כי ברגעים הראשונים נכדו כלל לא הבין את גודל האסון המתרחש סביבו. למעשה, במבט ראשון על הניצוצות שעפו באוויר ועל שובלי הטילים, הוא היה משוכנע כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהחגיגה וממיצגי האורות של האירוע. רק כעבור דקות ארוכות של חוסר וודאות, התבררה התמונה המחרידה במלוא עוצמתה.

במשך שמונה שעות ארוכות ומורטות עצבים, נאלץ הבחור הצעיר להילחם על חייו בתוך גיהנום עלי אדמות. הוא הסתתר בין פצועים, שמע את זעקות הכאב וראה מראות ששום עין אנושית לא צריכה לראות. באותן שעות של אימה, הגבול בין חיים למוות היה דק כחוט השערה, ורק נס גלוי והשגחה מלמעלה אפשרו לו לשרוד את התופת הזו ולהישאר בחיים.

הסב הכואב אינו מסתכל רק על המישור האישי, אלא מבקש להעביר מסר רוחני וחברתי נוקב לכלל עם ישראל. המראות הקשים שראינו בכיכר דיזנגוף בתקופה שקדמה לטבח, שם היו מי שניסו למנוע תפילה של יום כיפור וחגיגות של שמחת תורה כהלכתן, הם אלו שנתנו רוח גבית לאויבינו. הוא מסביר בכאב כי המחלוקות הפנימיות והפירוד בתוכנו יצרו אשליה של חולשה אצל האויב, שהאמין כי המדינה קורסת וכי אין לנו עוד תקומה.

במילים רוטטות של אמונה, הוא מקשר את האירוע לנחש הנחושת מימי משה רבנו במדבר. כשם שעם ישראל נצטווה להביט למעלה אל נחש הנחושת כדי להירפא, כך גם נכדו ורבים אחרים מצאו עצמם נושאים עיניים למרומים אל מול הטילים המשוגרים מעזה. המבט למעלה לא היה רק לעבר האיום הפיזי, אלא בעיקר לעבר אבינו שבשמיים, מתוך הבנה שהישועה האמיתית מגיעה רק ממנו.

לסיכום דבריו, מדגיש הסב כי כוחנו האמיתי טמון אך ורק באחדותנו. הוא נושא תפילה וקריאה לדור הצעיר שחווה את המראות הקשים הללו, שיפנים את הלקח ויבין כי רק אם נהיה מאוחדים וחזקים באמונתנו, נוכל לעמוד מול כל צר ואויב. הישועה של הקדוש ברוך הוא מגיעה כשאנו פועלים יחד, מתוך ערבות הדדית ואהבת ישראל אמיתית, כאיש אחד בלב אחד.