"חג האמונה": למה החכמים ישבו בליל הסדר דווקא אצל רבי עקיבא

חג הפסח נקרא בפי רבותינו חג האמונה.

זהו לא רק חג של יציאה מעבדות לחירות. החג הזה מבטא את היציאה מן הספק אל הוודאות. את הדילוג המבורך מן החושך אל האור.

כבר בתחילת ההגדה אנו מצהירים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו” - אותה הבטחה אלוקית, אותה אמונה פשוטה ותמימה, היא שעמדה והיא שעומדת לכל אחד מאיתנו באתגר הגלות הפרטית והכללית של עמנו.

בהגדה מסופר: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק".

נשאלת השאלה: מדוע בחרו חכמים, רבותיו של רבי עקיבא, לערוך דווקא אצלו את הסדר? מה הוא הסוד של רבי עקיבא?

את התשובה לכך אולי ניתן למצוא בדברי הגמרא במסכת מכות (דף כד): כשראו חכמים שועל יוצא מבית קודש הקודשים, "הם בכו ורבי עקיבא מצחק".

כששאלו את רבי עקיבא לפשר הצחוק שלו אל מול זאת, השיב: כשם שנתקיימה נבואת החורבן של אוריה, "ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב), כך בוודאי תתקיים נבואת הנחמה של זכריה. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד).

בניגוד מוחלט לחבריו, רבי עקיבא ראה מתוך החורבן את הגאולה. מתוך החושך הוא ידע לראות את האור הבוקע. זו אמונה תמימה וישרה, עמוקה ורואה למרחוק.

בליל הסדר, הלילה שבו מתקדש חג הפסח ובמהלכו מספרים ביציאת מצרים ומביעים את הציפייה לגאולה שבוא תבוא, יושבים החכמים דווקא אצל רבי עקיבא, סמל התקווה, סמל האמונה.

רבי עקיבא מלמד אותם ואת כולנו שהגאולה איננה רק זיכרון עבר אלא הבטחה בוהקת לעתיד. גם כאשר שועל מהלך במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, גם כאשר המציאות צורבת, המאמין רואה את יד ההשגחה העליונה המובילה אל התיקון השלם.

הנה סיפור שממחיש את כוחה של האמונה הטהורה שיכולה לחולל גם את הבלתי יאומן.

לפני שנים רבות משפחה קשת יום הגישה בקשה לקבלת דירה מטעם המדינה. אב המשפחה היה פסימי, חסר אמונה. האמא ביקשה לחזק את כולם, להתפלל ולבטוח בבורא עולם שגם להם תבוא הישועה.

היא ביקשה מבעלה שייגש לקבל את ברכתו של אחד מגדולי האדמו"רים. על כורחו הלך הבעל למעונו של האדמו"ר. הוא לא תלה בברכה הזו דבר וחצי דבר.

כשבא לשם, חיכה במשך שעות בתור כי חזקה עליו מצוות אשתו שלא הרפתה. כשנכנס לחדרו של האדמו"ר, ביקש את ברכתו.

האדמו"ר הושיט לו תפוח עץ ואמר לו: ברכה והצלחה. הבעל חזר לביתו מאוכזב ולא ידע תפוח זה על שום מה.

לעומתו, האישה ראתה בכך סימן של ברכה. היא כינסה את כל המשפחה ואמרה שכעת יפרסו את התפוח לפרוסות וכל אחד יקבל חתיכה קטנה, יברך "בורא פרי העץ" ויאכל.

בסבלנות עמדה ופרסה את הפרי לחתיכות. וחילקה לבעלה ולשמונת הילדים. ואז, רגע לפני שכולם מברכים יחד בקול גדול, נשמעו נקישות בדלת.

בפתח עמד נציג חברת עמידר שבא לבחון את הבקשה שהגישה המשפחה.

בראותו את המשפחה בת עשר הנפשות חולקת תפוח אחד, פרץ הנציג בבכי. "ביקרתי בהרבה בתים של עוני", אמר לאחר שנרגע. "אבל עשר נפשות חולקות בהתרגשות תפוח אחד, זה כבר מוגזם לחלוטין. אתם ביקשתם דירה בת ארבעה חדרים, ואני אדרוש שהמדינה תעניק לכם דירה בת חמישה חדרים", חרץ.

כוח האמונה של האם, כנגד כל הסיכויים, הביא עמו את הישועה המיוחלת.

כך בדיוק עלינו לגשת לפסח. באמונה שאינה תלויה בנס גלוי אלא בביטחון מוחלט בקיומה של הנבואה (מיכה ז, טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ואמונה תמימה זו היא שתעמוד לנו ולזרענו עד עולם אמן.