ואז רבי לוי יצחק זעק: "האם כך נראית חירות של פסח?"

רבי לוי יצחק מברדיטשוב יצא יום אחד מביתו כששמועה מטרידה הגיעה לאוזניו: במאפיות שבהן מכינים מצות לחג הפסח עובדות נשים יהודיות מן השחר ועד שעות מאוחרות בלילה, ללא מנוחה, בעומס כבד ובתנאים של עבדות ממש. המצות שכל עם ישראל אוכל בליל הסדר, כך שמע, נלושות ונאפות בידיים עייפות עד כלות הכוחות.

לבו של הצדיק לא נתן לו מנוחה. הוא פסע במהירות אל בית המדרש, נעמד במרכז, והרים את קולו בפני הלומדים. תחילה הזכיר את עלילת הדם האנטישמית המוכרת מאירופה, זו שמאשימה את היהודים כאילו הם משתמשים בדם נוצרים לאפיית המצות, עלילה מרושעת ושקרית שהטיחה בגנים היהודיים כתם שלא היה ולא נברא.

ואז, ברגע אחד, השתנה קולו. הוא הרים את ידיו וקרא בזעקה:
״שונאי ישראל מאומות העולם אומרים עלינו שאנו לשים את המצות בדם נוצרים, וזה שקר וכזב - אבל ראו! המצות שלנו נילושות ונאפות בדם של יהודים, בדם של נשים יהודיות העובדות בעבודת פרך!״

הדממה שנפלה בבית המדרש הייתה כבדה. המילים חדרו עמוק. לא היה זה עוד שיעור, לא עוד דברי חיזוק - זו הייתה קריאה חיה, בוערת, שנולדה מתוך כאב אמיתי.

רבי לוי יצחק לא דיבר על רעיונות בלבד. הוא דיבר על אותן נשים אלמוניות, על הידיים הסדוקות, על העייפות שאין לה סוף, על הלילות הארוכים שבהם לשו ואפו כדי שעם ישראל יוכל לשבת בנחת סביב שולחן הסדר ולדבר על חירות.

ובעוד כולם מספרים על יציאת מצרים, על שבירת השלשלאות ועל הדרך אל החירות - יש מי שנשארות כבולות, שקטות, מאחורי התנורים הלוהטים.

המילים שלו לא האשימו - הן העירו. הן ביקשו להחזיר את הלב למקומו. להזכיר שפסח איננו רק סיפור של עבר, אלא מבחן של הווה.

וכשיצא הצדיק מבית המדרש, נשארה באוויר אותה שאלה נוקבת, שקטה אך חודרת: האם אפשר לדבר על חירות - כשהכאב של יהודי אחר נלוש בתוך המצות שעל שולחננו.