צבי יחזקאלי מזהיר: "ישראל חייבת לשנות את כללי המשחק" | ראיון בלעדי

בשעה שהמציאות הביטחונית במדינת ישראל עוברת טלטלות עזות, והשאלות על העתיד לבוא נותרות פתוחות, התיישב הפרשן הוותיק צבי יחזקאלי לשיחה גלויה ונוקבת בערוץ 2000. יחזקאלי, אדם שחי ונושם את השטח הערבי כבר עשרות שנים, מציע זווית ראייה שאינה נשמעת בדרך כלל באולפנים הממוסדים. מדובר במבט המשלב פיכחון אסטרטגי עם הבנה עמוקה של כללי המשחק בשכונה שבה אנו חיים. בראיון המטלטל הזה, הוא צולל אל עומק המחדלים, מנתח את הבריתות החשאיות שעיצבו את המציאות הנוכחית ומציב תמרור אזהרה בוהק אל מול פני האומה.

הברית המופקרת של שנת 2017

אחת הנקודות המרכזיות והמדאיגות ביותר שיחזקאלי מעלה נוגעת למערכת היחסים המורכבת שבין חמאס לבין שכנתנו מדרום, מצרים. לטענתו, שורשי המחדל של השביעי באוקטובר נטועים עמוק בהסכם שנחתם כבר בשנת 2017. באותה תקופה, מנהיג חמאס יחיא סינוואר זיהה הזדמנות פז. המצרים היו שקועים עד צוואר במלחמה עקובה מדם נגד שלוחות דאעש בחצי האי סיני, מלחמה שגבתה את חייהם של אלפי חיילים מצרים. סינוואר הציע עסקה פשוטה אך קטלנית. הוא הבטיח להפסיק את הלחימה של אנשיו נגד המצרים בסיני, ובתמורה דרש וקיבל את האפשרות להכניס אמצעי לחימה ותחמושת בכמויות אדירות לתוך רצועת עזה.

המצרים, שהיו נואשים לשקט בגבולם, העדיפו את האינטרס המיידי על פני הביטחון לטווח ארוך. הם עצמו עין בעוד שחמאס בונה את כוחו וממלא את מחסניו בנשק שנועד ביום מן הימים לפגוע במדינת ישראל. יחזקאלי מדגיש כי המזרח התיכון פועל על פי אינטרסים קרים וחסרי רחמים. הכל כאן הוא עסק אחד גדול. המצרים הקריזו דם כדי לנצח את הטרור בביתם, ולא היססו לכרות ברית עם השטן כדי להשיג את המטרה הזו. השאלה המהדהדת היא היכן הייתה ישראל באותן שנים, וכיצד אפשרנו למציאות הזו להתפתח מתחת לאפנו.

חוקי הג'ונגל מול האשליה הדמוקרטית

יחזקאלי מציב מראה נוקבת מול תפיסת העולם המערבית שמנסה להשתלט על השיח הביטחוני בישראל. הוא טוען בנחרצות כי דמוקרטיות, מטבען, מתקשות מאוד לנצח טרור במזרח התיכון. הסיבה לכך פשוטה ומכאיבה. הטרור מנצל את הערכים הדמוקרטיים, את ההומניות ואת זכויות האדם כדי להתחזק ולתקוף. בשכונה שלנו, כך הוא מסביר, לא מדברים. בשכונה שלנו יורים. האמירה הידועה בסרטים שאומרת כי אם אתה רוצה לירות, תירה ואל תדבר, היא המציאות היומיומית במזרח התיכון.

לדבריו, ישראל מבזבזת זמן יקר על פטפוטים ועל ניסיונות לרצות את דעת הקהל העולמית, בעוד האויב מבין רק שפה אחת, שפת הכוח. הוא מבקר בחריפות את ההססנות הצבאית ואת הניסיון להיכנס לאזורים בנויים וממולכדים בלי להכין את השטח בצורה אגרסיבית. יחזקאלי קורא לשינוי תפיסה קיצוני. עלינו להוריד את הכפפות, להניע אוכלוסיות, ולנקות את השטח בנחישות עד הגבול. הוא מציין כי ציר פילדלפי היה צריך ליפול בידינו כבר ביום הראשון למלחמה, ללא כל היסוס או התחשבות בלחצים חיצוניים.

הזירה הצפונית והכרעת חיזבאללה

כשאנו מסיטים את המבט צפונה, יחזקאלי מנתח את המצב מול חיזבאללה בלבנון. הוא מזכיר את החיסולים האחרונים ואת הפגיעה הקשה בארגון, אך מדגיש כי אסור לנו לנוח על זרי הדפנה. המונח "וידוא הריגה" אינו רק מושג צבאי עבורו, אלא אסטרטגיה קיומית. האויב לא שוכח את החלום שלו להשמיד אותנו, גם אם הוא ספג מכה קשה.

הוא מתאר את המציאות בלבנון ככזו הדורשת הכרעה סופית ולא עוד סבב לחימה חסר תכלית. האיומים האיראניים, הפעילות של חיזבאללה והרצון להשמיד את הישות הציונית הם מציאות חיה ובועטת. יחזקאלי סבור כי ללא התקפיות בלתי מתפשרת וללא גביית מחיר כבד על כל פעולה, ישראל תמצא את עצמה שוב ושוב באותו מעגל דמים. עלינו להראות לעולם ולעצמנו מי הוא בעל הבית באמת.

הפצצה המתקתקת בתוך הבית

אחת הנקודות המצמררות ביותר בשיחה נוגעת ליהודה ושומרון ולערביי ישראל. יחזקאלי טוען כי למרות האירועים הקשים שעברנו, ביהודה ושומרון עדיין שולטת הקונספציה של השישי באוקטובר. ישנה כמות בלתי נתפסת של אמצעי לחימה במגזר הערבי, הוא מדבר על חצי מיליון כלי נשק שמסתובבים בערים כמו טירה וטייבה.

מה שנתפס בעיני הרשויות כפשיעה פלילית רגילה, עלול להפוך תוך שניות בודדות לנשק המופנה נגד המדינה. זהו נשק שנמצא שם, מוכן ומזומן לרגע הפקודה. יחזקאלי קורא למבצע נרחב לאיסוף הנשק הזה ולשינוי המציאות בשטח לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא מדגיש כי הריבונות הישראלית חייבת לבוא לידי ביטוי בכל מקום ובכל זמן, ללא מורא וללא פשרות.

אימה וביטחון בזהות שאולה

בחלקו האישי יותר של הראיון, משתף יחזקאלי בחוויותיו ככתב שנכנס בזהות בדויה ללב המדינות הערביות ולריכוזים מוסלמיים קיצוניים באירופה. הוא מודה בפה מלא, אני מפחד כל הזמן. הפחד הזה אינו חולשה, אלא כלי הישרדותי שמחדד את החושים. הוא מספר על הרגעים בפריז, בטורקיה ובמצרים, שבהם הסתובב עם דרכונים זרים, נכנס למסגדים ודיבר עם אנשים שבתנאים אחרים היו שמחים לפגוע בו.

סיפור אחד מרגש במיוחד נוגע לרגע שבו נחשף כמעט בטורקיה. הוא מספר כיצד נתפס אוכל מצה ביום י"ד באייר, פסח שני, מה שעורר את חשדם של המקומיים. באותם רגעי אימה, כששוטרים טורקיים הקיפו אותו והחלו לחקור אותו ואת הצוות שלו, הוא פנה אל ריבונו של עולם בתפילה. הוא מציין כי באותם רגעים אפילו לא זכר פרק תהילים שלם, אלא החל לומר את פיטום הקטורת מתוך פחד עמוק. החוויה הזו ממחישה את המורכבות של עבודתו, מצד אחד מקצוענות עיתונאית ומצד שני אמונה עמוקה שמלווה אותו ברגעים הקשים ביותר.

הוא מתאר כיצד המודיעין הטורקי עקב אחריהם, השתמש במצלמות נסתרות ובזהויות שאולות משלהם. בסופו של דבר, רק בנס ובזכות תושייה גדולה הצליחו להימלט משם בטיסה הראשונה שמצאו. החוויה הזו צרבה בו את ההבנה שהמזרח התיכון אינו מקום למשחקים. היום הוא מוגדר כמבוקש בטורקיה, בגרמניה, בירדן ובמצרים, אך הוא ממשיך בשליחותו להביא את האמת לציבור הישראלי.

שאלת המחר והחזרה לריבונות

לסיום, יחזקאלי נשאל היכן נהיה בעוד שנה מהיום. התשובה שלו מורכבת ואינה מציעה פתרונות קסם. הכל תלוי ביכולת שלנו להשתחרר מהכבלים המחשבתיים הישנים. אם נדע לפעול בנחישות, להכריע את האויב ולהסיר את האיום האיראני, נוכל לראות מזרח תיכון חדש באמת. אך אם נמשיך לדבר במקום לפעול, ולחפש אישור מהעולם על כל צעד ושעל, המציאות רק תלך ותחמיר.

הוא מדגיש כי עלינו להתייחס לתושבי עזה בצורה ברורה, מי שרוצה לצאת, יש לאפשר לו לצאת למדינות אחרות בעולם. ישנן מדינות באפריקה ובקנדה שמוכנות לקלוט אותם, ועלינו לעודד את ההגירה הזו כחלק מהפתרון הכולל. המסר המרכזי של צבי יחזקאלי הוא חזרה לבעל הבית. מדינת ישראל חייבת להפסיק להתנצל על קיומה ולהתחיל להתנהג ככוח המוביל באזור. רק כך, מתוך עוצמה ואמונה בצדקת הדרך, נוכל להבטיח את עתידנו בארץ הזו לדורות הבאים.

השיחה עם יחזקאלי אינה משאירה מקום לספק, אנו נמצאים בצומת דרכים היסטורי. האמת שהוא מציג היא כואבת, לעיתים מרתיעה, אך היא הכרחית עבור כל מי שחפץ חיים במרחב הסוער הזה. התקווה נמצאת בהתפכחות, בהבנה של חוקי השכונה ובעמידה איתנה על המשמר, למען ביטחון ישראל ולמען שלום ירושלים.