
יהדות

היכולת לקבל את הקושי ואת הבעיה אינה ויתור ואינה פסיביות. זו פעולה פנימית עמוקה של אחריות, התבגרות ותיקון. הקבלה איננה אומרת "כך אני וזהו", אלא: אני מפסיק להילחם במציאות עצמה — ומתחיל לפעול בתוך המציאות כפי שהיא.
כשאדם דוחה קושי, מתכחש לו או נאבק בו באופן פנימי — חלק גדול מהאנרגיה הנפשית שלו מתבזבזת על התנגדות, לא על שינוי. הקושי הופך לאיום, והאדם עסוק בהתגוננות, בהאשמה או בהסברים.
ברגע שהאדם אומר לעצמו: "זו המציאות — ואני נושא בה אחריות על חלקי בתוכה" — הוא מפסיק להיות קורבן של הנסיבות והופך להיות סוכן פעיל של שינוי.
קבלת הבעיה היא = אחריות.
קבלה היא ההבנה שהקושי לא "נפל עליי מבחוץ" בלבד, אלא שיש לי תפקיד ביחס אליו: התפיסות שלי, הדפוסים, ההרגלים, הדרכים שבהן פירשתי אירועים — כל אלה מעצבים את החוויה.
כאשר אדם לוקח אחריות, הוא מפסיק לשאול: "למה זה קורה לי?" ומתחיל לשאול: "מה ביכולתי ללמוד, לשנות, לבנות כאן?"
האחריות משיבה לאדם את השליטה הפנימית. במקום לחכות שמישהו אחר ישתנה — הוא נעשה הגורם המתקן.
זה מעבר מהימנעות לצמיחה.
הימנעות מקושי ומהתמודדות — מעצימה כאב.
כאשר הקושי מודחק — הוא חוזר דרך חרדה, עייפות, דכדוך או אשמה.
קבלה מאפשרת:
להפחית מאבק פנימי,
לפרק בושה וביקורת עצמית,
להחזיר תחושת ערך,
לבנות זהות בוגרת יותר.
האדם לומד להבחין בין:
מה שאינו בשליטתי,
לבין מה שתלוי בבחירתי, בהרגליי ובמצפוני.
ומתוך ההבחנה — מתחיל שינוי אמיתי.
והקושי הופך למנוע של משמעות.
הקושי הוא מעין קריאה להתפתחות — לא עונש ולא תקלה.
הקושי מאלץ את האדם לפגוש: גבולות, פחדים, אזורי חולשה, אחריות אישית.
ודווקא שם נולדת האישיות הבשלה.
האדם עובר מתפיסה של "אני רוצה חיים קלים" —
לתפיסה של: "אני רוצה חיים עם עומק, משמעות וצמיחה — גם אם יש מחיר".
כך נוצר תיקון פנימי — שינוי באיכות התודעה, בעמדות, ביחס לעצמי ולאחרים.
קבלה איננה כניעה — אלא בסיס לפעולה.
קבלה היא הכרה אמיצה במצב.
אחריות = החלטה מודעת לפעול בתוכו.
תיקון = תהליך של שינוי הדרגתי בהרגלים, ביחסים ובזהות.
האדם אינו מוותר על שאיפותיו — אלא מפסיק להילחם במציאות ומתחיל לעבוד איתה.