שחקן הכדורגל לשעבר שוויתר על הקריירה רק כדי לא לחלל שבת

בלב המולת המגרשים, בין שאגות הקהל למגע הדשא הירוק, צמח סיפור של עוצמה יהודית בלתי מתפשרת. יוסי ביטון, שחקן כדורגל שהיה שקוע בכל רמ"ח איבריו בעולם הכדורגל המקצועני, מצא את עצמו יום אחד מול הדילמה הגדולה ביותר של חייו. הוא לא עמד רק מול שער היריב, אלא מול שערי שמיים, כשהוא נדרש להכריע בין הקריירה הזוהרת לבין שמירת השבת הקדושה. כיום, כשהוא בן ארבעים ושתיים, נשוי ואב לשלושה, הוא מביט לאחור על הדרך שעבר בתהליך התשובה ומבין שהניצחון האמיתי לא הושג על לוח התוצאות, אלא בתוך הנשמה פנימה.

סיפורו של יוסי מתחיל בבית ספרדי חם ומסורתי בירושלים, מקום בו השורשים היהודיים תמיד היו נוכחים אך גם הכדורגל תפס מקום מרכזי מאוד. מגיל צעיר מאוד הוא נמשך אל הכדור בתשוקה שקשה להסביר במילים, אהבה טהורה שלא עסקה בכסף או בפרסום אלא רק בחיבור הטבעי למשחק. הכישרון הגדול לא נעלם מעיני הסיירים, וכבר בגיל תשע הוא אותר על ידי מועדון בית"ר ירושלים בזמן ששיחק במתנ"ס בשכונת תלפיות. לאחר תקופה קצרה הוא עבר להפועל ירושלים, שם מצא בית חם יותר והחל את דרכו המקצועית שטיפסה עד לקבוצת הבוגרים.

הניצוץ הרוחני החל להידלק במשפחתו דווקא מתוך רגעים של שמחה משפחתית. כאשר אחותו הגדולה התחתנה, חל שינוי באחיו שהחל לפקוד את בית הכנסת בשל אהבתו לאווירה, לשירה ולזמירות השבת. הצעד הזה סחף אחריו את כל המשפחה, ויוסי מצא את עצמו נמשך גם הוא אל האור המיוחד של השבת. השילוב בין עולם הכדורגל המקצועני לדרישות ההלכה לא היה פשוט כלל, והוא דרש ממנו הקרבה עצומה ותכנון קפדני. הוא מספר כי הקושי הגדול ביותר היה הידיעה שבכל שבת עליו למצוא פתרונות לינה בבתי מלון או אצל מכרים כדי לשמור על קדושת היום, ובו בזמן להתכונן כבר לשבת הבאה.

תהליך ההתחזקות של יוסי ומשפחתו היה הדרגתי ומלא בנחישות. בהתחלה הם קיבלו על עצמם החלטה פשוטה לכאורה, להשאיר את הטלוויזיה דלוקה על ערוץ מסוים מבלי להעביר תחנות בשבת. עם הזמן הצעדים הלכו והעמיקו, הטלוויזיה הוסרה כליל מהסלון בשבת, נוספה פלטה חשמלית, והבית החל להיבנות מחדש על יסודות של קדושה, תורה ותפילה. יוסי מעיד כי השבת ריככה את אופיו האימפולסיבי והעניקה לו פרופורציות חדשות לחיים, כשהיא מהווה עוגן של רוגע ואיזון בתוך עולם הכדורגל הלחוץ והתחרותי.

אחד הרגעים המכוננים בקריירה שלו התרחש כאשר שיחק בשורות קבוצת עירוני קריית שמונה. יוסי הקפיד שלא לחלל שבת, וחיכה עד ליציאת השבת וביצוע ההבדלה לפני שיצא למגרש למשחק שהתקיים במוצאי שבת. בעקבות ההמתנה לקדושת היום הוא הגיע למגרש באיחור של דקות ספורות, דבר שעורר את חמתו של המאמן שהחליט להעניש אותו ולא לכלול אותו בסגל באותו משחק. אך ההשגחה הפרטית לא איחרה לבוא. שבוע לאחר מכן, בעקבות היעדרות של שחקן אחר, יוסי עלה לשחק וכבש את שערו הראשון בליגת העל. המקרה הזה המחיש לו בצורה חדה שבורא עולם הוא המנהל היחיד של העניינים, ושום ויתור למען השבת לא נשאר ללא תמורה.

המסירות שלו לשבת הגיעה לשיאים פיזיים מדהימים. יוסי היה מוכן ללכת ברגל במשך שעתיים ואף שלוש שעות כדי להגיע למגרשים מבלי לנסוע בשבת. מאמנים רבים לא ראו זאת בעין יפה וטענו שהמאמץ הפיזי של ההליכה בחום פוגע ביכולת שלו על המגרש, אך יוסי גילה לתדהמתו שדווקא באותם משחקים אליהם הלך שעות ברגל, הוא הציג את היכולת הטובה ביותר שלו. הוא אימץ לליבו את האמרה ששמע פעם מהמאמן רן בן שמעון לפיה המזל הולך עם הטובים, והוסיף לה את הפרשנות האמונית שלו, הרי הטוב המוחלט הוא בורא עולם, ואם צועדים עם הטוב, המזל והסייעתא דשמיא תמיד יהיו שם.

כיום, לאחר שפרש מהמשחק הפעיל, יוסי עובד בחברת החשמל ומנהל אורח חיים תורני מלא הכולל שלוש תפילות ביום וקביעת עתים לתורה. הוא מכהן כגבאי בבית הכנסת שהוקם ביישובו, תפקיד שבו הוא מוצא קווי דמיון רבים לתפקיד הקפטן שמילא על מגרש הכדורגל במשך שנים רבות. הוא לוקח את כושר המנהיגות והאחריות מהעולם הספורטיבי ומתעל אותם אל הקדושה ואל עבודת השם. התובנה העמוקה ביותר שלו היא שהתורה היא למעשה ספר ההוראות של היצרן עבור האדם, ומי שפועל לפי ההנחיות הללו זוכה לחיים טובים ומאושרים הרבה יותר.

במבט לאחור, יוסי מרגיש שלווה פנימית שלא הייתה לו מעולם. אם בעבר, גם כששמר מצוות כשחקן פעיל, הוא היה נתון במתח תמידי סביב התוצאות והמשחקים בשבת, הרי שהיום הוא מקדיש את כל כולו למשפחה ולקדושת השבת ללא הפרעות. בצעד סמלי ומפעים, בית הכנסת שבו הוא מתפלל הוקם ממש מול מגרש כדורגל. בכל פעם שהוא מביט בדשא הירוק ומתגעגע מעט לצבע ולמשחק, הוא מיד מסיט את מבטו לעבר היכל הקודש ומבין שזו התכלית האמיתית של החיים. הוא מתאר את התחושה המרוממת של אמירת מודה אני בכל בוקר, את הידיעה שהוא בן של מלך ואת המשמעות העמוקה שהוא שואב משיעורי התורה שמחזקים את זהותו היהודית.

יוסי ביטון מסיים במסר של אחדות ואהבת ישראל, מתוך תקווה שעם ישראל כולו יזכה להתאחד סביב ערכי הנצח שלנו. הסיפור שלו הוא עדות חיה לכך שגם בעולם חומרי ותחרותי, הנשמה היהודית יכולה לנצח ולמצוא את דרכה חזרה אל השקט והשלווה שרק הקדושה יכולה להעניק.