
בריאות

רק יומיים חלפו מאז יום הדמים ההוא, השבעה באוקטובר, כאשר ד"ר איתן נאמן, רופא ילדים בכיר בסורוקה, בעל משפחה ואב לשבעה, קם מכיסא הרופא, לבש מדים, הצטרף לכוח מילואים מאולתר ונפל בלחימה בעוטף עזה. אך רק כעת, כמעט שנתיים אחרי, מתברר פרט בלתי נתפס שנותן לסיפורו ממד אחר לגמרי. בידו הקפוצה נמצאה גופתו, ובתוכה רימון חי, ללא נצרה.
הרימון לא היה של צה"ל. זה היה רימון של חמאס.
רק השבוע, בטקס מרגש שנערך במנהרות הכותל לילדי צה"ל שחגגו בר ובת מצווה לאחר שאיבדו את הוריהם במלחמה, נחשף הסיפור המצמרר הזה באקראי. יעל נאמן, אלמנתו של ד"ר איתן נאמן, התיישבה עם ילדיה לארוחת צהריים באירוע המאורגן על ידי ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, מבלי לדעת שמולה יושב אדם שנשא בלבו עדות שלא סופרה.
הרב שרגא דהן, איש הרבנות הצבאית, שהיה אחראי על קליטת גופות החללים במחנה שורה, זיהה את השם ששמע מיושבת לצידו, וחיוורונו גילה את גודל ההלם. "אני זוכר אותו," לחש. "אי אפשר לשכוח."
המפגש הלא צפוי הפך במהרה לעדות חיה על גבורתו של ד"ר נאמן. הרב דהן תיאר כיצד גופתו הובאה מהקרבות ליד שער הנגב כשהיא עטופה באבק ובדם הקרב. אך פרט אחד קפא בזיכרונו. היד הימנית של הרופא הייתה קפוצה בחוזקה, ובתוכה רימון חי, ללא נצרה.
"עצרתי את הכל," סיפר הרב. "הזעקתי חבלן. זה היה רימון תקני, לא של צה"ל. אחר כך הבנו שזה רימון של חמאס."
מאוחר יותר, מפקד הגדוד של ד"ר נאמן סיפר ליעל כי איתן, שידע שאין ברשותו די תחמושת, לקח את הרימון שמחבל השליך לעברו והתכוון להחזירו חזרה. יוזמה של לוחם אמת. חתירה למגע במובנה הטהור ביותר.
ד"ר איתן נאמן, בן ארבעים וחמש בנופלו, היה רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ ילדים בסורוקה. הוא הספיק ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון, להשלים התמחות בבתי חולים בארצות הברית, ולהקדיש את חייו לילדים יהודים וערבים כאחד. הוא היה גם בנו של השר לשעבר יעקב נאמן.
בבוקר שבת השבעה באוקטובר היה מהראשונים שקלטו את הפצועים שהגיעו לבית החולים. אך ככל שהאירועים הסלימו, לא נותר בבית. איתן, רב סרן במילואים, התייצב לגיוס חירום, חבר לכוחות מילואים שפעלו באזור נתיב העשרה, ונהרג בקרב.
"הוא לא ויתר על אף ילד," סיפרה יעל. "טיפל בכל אחד במסירות מוחלטת, כולל ילדים מעזה. מי יודע, אולי מישהו מהם היה זה שירה בו. זה אבסורד, אבל ככה היה איתן. בן אדם שאין שני לו."
המפגש עם הרב דהן לא היה רק סיפור של עבר. הוא התרחש בזמן שבן המשפחה, יהודה, חגג את בר המצווה שלו עם תפילין שהיו של אביו. "לא האמנתי שאקבל כזו דרישת שלום ממנו, דווקא עכשיו, במקום כל כך קדוש, בדיוק בימים של זיכרון וציון נפילתו," סיפרה יעל. "ישבתי המומה, ודיברתי עם הבת שלי. היא צחקה וענתה לי, אני בדיוק מחזיקה רימון ביד."
עבור המשפחה, הסמל הזה לא היה מקרי. זה היה חוט של חסד שנמשך מבין ההריסות.
כיום מובילה יעל פרויקט לזכרו של איתן, מערך של סיוע רוחני ונפשי למשפחות שמתמודדות עם קריסת עולמן בעקבות פציעה או אובדן. היא עושה זאת בשיתוף עם הרב דהן עצמו, שנחשף לפניה במקרה אך נכנס לחייה מחדש כשותף לדרך.
באירוע השתתפו ארבעים ושמונה יתומים ויתומות שהגיעו לגיל מצוות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. הארגון, שפועל כבר יותר מרבע מאה, מציין כי בשנה האחרונה הצטרפו אליו יותר אלמנות ויתומים מאשר בעשרים השנים שקדמו לה יחד.
נכון לאוקטובר האחרון, שמונה מאות שמונים וחמישה ילדים בישראל איבדו את אחד מהוריהם במלחמה, ושלוש מאות שלושים ושתיים נשים נותרו אלמנות. עבור רבים מהם, האירוע במנהרות הכותל הוא רגע ראשון של שמחה מאז האסון, גם אם מעורבת בעצב עמוק.
"אלה המשפחות ששילמו את המחיר האולטימטיבי על החופש שלנו," אמר שלומי נחמוסון, מנכ"ל הארגון. "הן ראויות ליותר מהכל, לחיבוק, להכרה, ולרגע אחד של תקווה."
מתחילים את השנה עם זכויות של זיכוי הרבים וזוכים בשפע עצום - לחצו כאן >>>
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו