הראשון לציון הרב דוד יוסף שליט"א: התירוצים לא יעמדו לצידך אחרי 120

אנחנו נמצאים בתקופה של חשבון נפש. רבים מאיתנו מתקרבים, מתעוררים, מנסים בכל כוחם לחזור בתשובה. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, נודה שיש לא מעט מכשולים שמעכבים אותנו. ומה הבולט מכולם? התירוצים.

כן, אותם תירוצים מוכרים שכל אחד מאיתנו מחזיק בכיס כשלא מצליח לו. אדם שלא מצליח לקום בזמן לתפילה, מפספס את זמן קריאת שמע - מה הוא יגיד? "הייתי עייף", "הלכתי לישון מאוחר". אבל בינינו, זה לא משנה את העובדה: המצווה לא קוימה.

כמה נקיפות מצפון יש לאדם שמפספס תפילה בזמנה? לצערנו, לפעמים אפילו זה לא. ברור לכל בר־דעת שלאחר שלוש שעות מהנץ החמה - זמן הקריאה כבר עבר. גם אם תתפלל, זו כבר לא אותה מצווה. והכי קל? לתרץ. אבל תירוץ לא מקיים מצוות. לא אז ולא היום.

לפני תקופה הלכתי לביקור בבית הסוהר. היה שם אדם - שומר מצוות, עם זקן, יושב ולומד - אבל מסרב לתת גט לאשתו. טיפש, סליחה על הביטוי. יושב לבד בבידוד, מקפיד לאכול רק מהדרין, שומר על כל פרט. אבל כשהזכרתי לו שלא מתפלל במניין, לא שומע קריאת התורה כבר שנים, הוא ענה לי: "אני אנוס. מה אני יכול לעשות? שמו אותי בבידוד".

אמרתי לו: "זה נקרא אנוס? כשכל הרבנים אומרים לך לתת גט ואתה לא שומע - זה אנוס? אתה פושע, לא אנוס". והוא בשלו - מתעקש שהוא אנוס. אז ניסיתי להעמיד מולו מראה: "גם אם נניח שאתה אנוס, כשתעמוד אחרי 120 בבית דין של מעלה - תקבל שכר על תפילה במניין? לא. כי תירוץ אולי מסביר, אבל לא מחליף מעשה. כל עם ישראל יתוגמלו על תפילה בציבור, קריאת התורה, עליות לתורה - ואתה? לך יש תירוץ, אבל אין שכר. תירוץ זה לא מצווה".

הוא הקשיב, אמר שיחשוב על זה. לצערי - עדיין חושב...

תירוצים מלווים אותנו לא רק במצוות שבין אדם למקום. גם כשמדובר ביחסים בין אדם לחברו - לא חסר. לפעמים אנשים עושים מעשים חמורים - ופשוט מצדיקים את עצמם. תירוצים בלי סוף.

אני זוכר מקרה ישן בבית הכנסת. שני מתפללים, אחד מהם החזן, הסתכסכו ביניהם. דחפתי אותם לפנות לדין תורה. בית הדין ניסה לגשר, לא הצליחו, ובסוף פסקו - והחזן יצא זכאי.

השני - לא קיבל את הפסיקה. נעלב, כעס, ואפילו דיבר בגנות הדיינים. ניסיתי להרגיע אותו, להסביר לו - שדין תורה זה דין. מדובר בדיינים מנוסים, יראי שמיים. אבל הוא לא נרגע.

שבת בבוקר, הוא עלה אל הבימה באמצע התפילה, ובמקום לומר "נשמת כל חי" - התחיל לצעוק על החזן: "רשע! מרושע! אתה לא יכול להיות חזן!". זה היה רגע מביש. עצרתי מיד את התפילה, ביקשתי שיוציאו אותו החוצה.

אחרי כמה ימים בא אליי - רצה לחזור לבית הכנסת. אמרתי לו: "ככה מתנהגים בבית כנסת? ביום שבת? לקלל? בציבור? ליד ההיכל?". הוא ענה: "אבל הוא רשע, ומצווה לבזות רשעים".

אמרתי לו: "אז כל מי שבעיניך רשע, אתה תצעק עליו ברחוב? ומה עם כבוד המקום? כבוד התפילה? וחוץ מזה - הוא לא רשע. אתה שמתנהג כך, אתה זה שצריך לעשות חשבון נפש".

עבר זמן. לבסוף חזר אליי, ביקש סליחה. רצה להתנצל בפומבי, כמו שביזה בפומבי. החזן ויתר לו, ברוך ה'. עשינו שלום.

אבל כל זה מלמד משהו חשוב - הרבה פעמים אנחנו יודעים יפה מאוד להפעיל את השכל כשזה נוגע לאחרים. אבל כשזה מגיע לעצמנו - ישר מחפשים תירוצים.

והגיע הזמן לעצור. להיות אמיתיים. בלי מסכים ובלי תירוצים. כי רק ככה מתקדמים.