התקיעה המסתורית בראש השנה שהדהדה עד לשערי שמיים

צדיק נסתר ופלאי היה רבי יחיאל אשכנזי זיע״א, מי שזכה להיות חתנו של הבעל-שם-טוב הקדוש, בעלה של הצדקת אדל, ואביהם של גדולי עולם: רבי ברוך ממז׳יבוז׳, רבי אפרים מסדילקוב, ופייגא - אם רבנו נחמן מברסלב.

סיפורי פלא רבים נמסרו על דמותו, אך אחד מהם נותר טמון כיהלום בין כתבי החסידים - עד שנגלה לדורנו כסיפור של השגחה פרטית עמוקה ושל מסירות נפש נדירה.

כשהיה רבי יחיאל צעיר לימים, מסר לו אביו סכום כסף יחד עם אחיו, ואמר להם: "סעו לאן שליבכם חפץ, ובעוד חמש שנים שובו אליי - ואראה מה צמח מכם". יצא רבי יחיאל לדרכו, ובמהלך מסע נדודיו זכה לפגוש בבעל-שם-טוב ולהיקשר אל תורתו ואל אורו הגדול. לא עבר זמן רב, והוא זכה גם להיכנס עמו בברית חותנים.

ואולם כשהגיע המועד בו עליו לשוב אל אביו, היה זה בסוף הקיץ, סמוך לראש השנה. רבי יחיאל, שלא רצה להיפרד מחמיו דווקא בימים הקדושים, ביקש מהבעש״ט שיברך אותו לחזור בזמן. אך הבעש״ט שתק. גם כששב וביקש - לא ענה דבר. הבין רבי יחיאל שכנראה לא יגיע ליעדו בזמן, ולכן לקח עמו שופר כשר, למקרה שייאלץ לתקוע לבדו במקום שאין בו מניין.

לאחר שפגש את אביו ואת אחיו והשמיע בפניהם את תורת החסידות שבה דבק, עלה רבי יחיאל על אונייה בדרכו חזרה. אלא שאז התחוללה סערה גדולה בלב ים. גלים סוערים התרוממו אל על, ורוח עזה טלטלה את הספינה ואת יושביה. הנוסעים נבהלו, בכו וזעקו, איש אל רעהו, ואילו רבי יחיאל ניגש לחדרו, התבודד והתפלל בכל מאודו, מתוך קבלת עול, אמונה וביטחון גמור בקב״ה.

ימים רבים נמשכה הסערה, עד שלבסוף החלו המים לשקוט. הנוסעים הביטו וראו רצועת יבשה באופק. הספינה עגנה בקרבת החוף, ורבי יחיאל ירד ממנה. היה זה ערב ראש השנה. הוא שאל את המקומיים למקום בו נחת, ונענה: "הגעת לעיר הבירה, מקום מושב המלך". שאלם: "יש כאן יהודים?" השיבו: "אין כאן ולו אחד".

הצטער מאוד בליבו לשמוע זאת, אך מיד הבין בליבו כי לא בכדי נשלח לשם. מצא צריף עזוב סמוך לים, ערך בו את חפציו, טבל בים לכבוד היום הקדוש, ולמחרת, לבדו - עמד ותוקע בשופר מתוך לב נשבר. קיבוץ גדול של מקומיים התאסף סביב הצריף ועמד משתומם למראה האיש הבוכה, הצועק ותוקע בקרן.

באותה שעה בדיוק עבר המלך במקום. מששמע על ההתקהלות, שלח את משרתו לברר את פשר הדבר. חזר הלה ואמר: "אדם זר עומד שם, תוקע בקרן ובוכה ללא הרף". המלך, שהיה אדם משכיל ובעל הבנה, אמר למלוויו: "זה אינו אדם רגיל. תנו לו לעמוד ולהתפלל. ודאי עומד הוא לפני אלוקיו".

לאחר החג, הזמין המלך את רבי יחיאל לשיחה. כאשר שמע ממנו את סיפורו ואת תורת עמו, התפעל מאוד, ואמר לו: "מצאתי בך חן. חפץ אני שתביא לכאן עוד שלוש מאות יהודים, ותחיו כאן בטוב ובשלווה".

השיב לו רבי יחיאל בענווה ובחכמה: "אני אדם פשוט, איני יכול לשכנע אחרים לעזוב את ארצם. ואם רצה הקב״ה שיהיו יהודים במקום זה, היה מביאם הנה בשלשלאות. ואם לא באו - ודאי אין זה רצונו".

המלך קיבל את דבריו, ונפרד ממנו באהבה ובכבוד.

לאחר תקופה מצא רבי יחיאל ספינה נוספת, שהחזירה אותו אל מז׳יבוז׳. כשנכנס לבית חמיו, יצא הבעש״ט לקראתו בשמחה ואמר לו:

"דע לך, בני, שבמקום בו היית - היו ניצוצות קדושים מאוד. לולא הגעת לשם - היו עלולים ישראל חלילה לגלות לשם בכבלים של ברזל. אך בזכותך ובזכות תפילותיך - נתקנו הניצוצות. ומעתה, לא יגורו שם עוד יהודים - עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן".

לפעמים יהודי חושב שהוא לבדו, בלי מניין, בלי סביבה, בלי הבנה. אך באמת, הוא שליח של השם יתברך לתיקון עולמות.

כל תפילה, כל תקיעה, כל אמירה של אמת - מזעזעת רקיעים, משנה גזירות, ומצילה את עם ישראל.