הרב אייל אונגר מזהיר: הוויתור שאתה גאה בו - עלול להיות מה שמרסק אותך מבפנים

במקומות רבים בתרבות היהודית הוויתור מהווה מעלה נישאה. חז"ל הפליגו בשבחם של מוותרים - אלו שמרפים מהכבוד, מהכעס, מהאגו - למען רוגע, פיוס ושלום בית. אך האם תמיד ראוי לוותר? האם כל ויתור מייצר שלום - או שלפעמים הוא דווקא מזין תחושת ניצול, תסכול ושחיקה רגשית?

הרב אייל אונגר, ראש בית ההוראה מרכז אילן, ראש כולל יגדיל תורה בית וגן, מזהיר כי הוויתור - כשהוא נעשה שוב ושוב מצד אחד בלבד, ללא הדדיות או תגובה מכבדת מן הצד השני - עלול להפוך ממעלה רוחנית לאובדן עצמי.

"יש רגע שבו האדם לא מרגיש שהוא בונה את הבית - אלא נשחק בתוכו. מה שמתחיל כמחווה של אהבה - עלול להפוך לדפוס של מחיקה עצמית", הוא אומר.

מוותר - או מתרוקן?

במקרים רבים, הנטייה לוותר שוב ושוב אינה נובעת מרוגע פנימי אלא מפחד: פחד ממריבה, מחשש שיראו בו קטנוני, או מתוך תקווה תמימה ש"אם אשתוק עוד קצת - אולי משהו ישתנה". פעמים רבות, זה פשוט הופך להרגל שקט, שכבר אינו נבחן מחדש. אך כשהוויתור נהיה חד־כיווני, ואינו זוכה להכרה, לתגובה או לגילוי של הדדיות - נוצר חור שקט בנפש.

"האדם מתחיל להרגיש שהמאמץ שלו מובן מאליו, שהוא אינו נשמע ואינו נראה. זה לא ויתור שמקרב - אלא שמרחיק", מדגיש הרב אונגר.

התחושה הזו - לדבריו - איננה נוירוזה או רגישות־יתר, אלא תגובה נפשית מדויקת למצב לא מאוזן. "זו קריאה פנימית בריאה לעצור. לא מתוך כעס - אלא מתוך אחריות".

לפני שהאמון נעלם

בבתים רבים שורר מה שנראה כלפי חוץ כ"שלום", אך בפנים - האדם חדל להאמין. לא רק בזוגיות, אלא בבית, בילדים, ולבסוף - גם בעצמו. זה הרגע, מסביר הרב אונגר, לעצור את ההידרדרות, לפתוח עיניים - וליצור שיח.

"מותר לומר 'זה לא הוגן'. מותר לשים גבולות. ויותר מכך - זה נכון לעשות זאת. לא כל שלום נחשב לשלום אמיתי. שלום שאינו מושתת על כבוד הדדי והקשבה - הוא שלום חיצוני שמסתיר פצעים".

השלב הבא, לדבריו, הוא בירור עצמי. לא מהצד התוקף, אלא ממקום של הבהרת גבולות: מהו ויתור שנכון עבורי, ועל מה איני מוכן עוד לוותר. זהו שלב שמכין את הקרקע ליצירת דיאלוג - לא עימות - שיח שמטרתו תיאום ציפיות, הבהרה רגישה, והתחלה חדשה.

חכמה, לא חולשה

בחברה שמקדשת הקרבה, לעיתים מתבלבלת הפקחות עם אנוכיות. אך לפי גישתו של הרב אונגר, דווקא היכולת להכיר במגבלות - היא המפתח להבראה.

"לפקוח עיניים זו לא חולשה - זו אחריות. המוותר שלא רואה את עצמו - מאבד את השליטה על עולמו. אך ביום שבו יחזור לראות את עצמו, יוכל לחזור לוותר - ממקום בריא, בונה, ומחזק".

וכך, מתוך כנות ואיזון, הוויתור חוזר להיות מעלה - ולא מסלול התרסקות שקטה.