כשהלב לא רוצה לראות טוב - גם עין הרואה ניסים לא תאמין

משה רבנו שולח את המרגלים לתור את הארץ. הרמב"ן מבאר: אין זו שליחות רוחנית בלבד, אלא כדרכו של כל עם היוצא למלחמה - יש צורך באיסוף מידע מודיעיני, היכרות עם התנאים הגאוגרפיים והצבאיים, ובחינת חוזקו של העם היושב בארץ.

משה רבנו אינו שולח את המרגלים כדי שיחוו דעה, אלא שידווחו: האם העם היושב שם חזק או רפה? האם הערים בצורות או פרוזות? האם הארץ טובה או רעה? - זוהי שליחות טכנית, פרקטית, תכליתית.

ואכן, בתחילה נראה כי המרגלים אכן עושים שליחותם באמונה: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה" - תיאור נאמן, ואף חיובי. המילה "זבת" - מלשון נוטפת - מרמזת על עושר טבעי, שפע מתוק וזורם של חלב עיזים ודבש תמרים. הם אף הביאו מפירות הארץ כהוכחה.

אלא שאז, נפתח הפתח למשבר: "אפס כי עז העם" - המילה "אפס" אינה רק ביטוי של סייג, אלא הכרזה סמויה: אמנם הארץ טובה - אבל אין סיכוי. "אפס" כמו 'אבל'...

מדובר כאן בהחדרת פחד, עיצוב תודעתי של חוסר יכולת: העם חזק, הערים בצורות, הענקים שוכנים שם - והגרוע מכל: "עמלק יושב בארץ הנגב".

וכאן נחשפת מגמתם האמיתית: להזכיר את עמלק. המרגלים יודעים שעם ישראל כבר נפגע קשה מעמלק בעבר - והם בוחרים לפתוח דווקא בו, כדי לעורר פחד, להקפיץ מחדש את חוויית הטראומה.

ומכאן ממשיכים בתיאור של כל אויבי הארץ - מן הדרום, הצפון, המערב ואף המזרח - כדי להקיף את בני ישראל בתחושת חוסר מוצא ומבוי סתום.

רבותינו גילו לנו שכך דרכם של מספרי לשון הרע: מתחילים בטוב - כדי להעניק אמינות. ורק לאחר מכן שותלים את הרע, את הייאוש, את החשש - כדי שייכנס ללבבות מבלי התנגדות.

וכאשר ראה כלב בן יפונה את המגמה הנסתרת הזו - הוא התייצב באומץ: "ויהס כלב את העם". הוא שובר את השתיקה שבין המילים, את הפחד המשתק. הוא מזכיר את הניסים - את קריעת ים סוף, את עמוד האש, את המן והבאר - ואומר לעם: עברנו את פרעה - נעבור גם את כנען!

וכאן מגיע שיא האמונה: "עלה נעלה" - אין צורך בהסברים, אין ניתוחים אסטרטגיים. קודם כל - עולים. זו שפת האמונה: פועלת לפני שהיא מבינה. ורק לאחר מכן - נראה, נבין, נתמודד. אחר כך נחשוב איך עושים.

אבל ההכרעה הבסיסית היא ברורה: "עלה נעלה - וירשנו אותה!" נאח"כ נראה ונדבר איך 'עלה נעלה', אבל זה ודאי - שעלו נעלה.

כאשר כלב משתיק את העם, קמים המרגלים ומשיבים: "לא נוכל לעלות... ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

וכאן עולה שאלה מהותית - הרי ההיגיון עם כלב! הרי כל כך הרבה ניסים ראינו במדבר - קריעת ים סוף, מן, באר, עמוד ענן, מלחמת עמלק. למה לא די בזה כדי לחזק את הביטחון? למה לא מצליחים המרגלים, ועמם העם, להישען על המציאות הברורה - שה' נלחם להם?

מבארים רבותינו בעלי המוסר והחסידות: ישנו יסוד חשוב שנלמד מהפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - למה מקדימה התורה את הלב לעיניים? הרי בפועל - האדם רואה, מתרשם, מתאווה - ואז ליבו נמשך. אבל התורה מגלה לנו סוד עמוק: לפעמים העין רואה מה שהלב רוצה לראות. הלב קובע מראש את הרצון - והעין מתאימה את המציאות למה שהוא מבקש.

לא תמיד הסיבה יוצרת את המסקנה. לפעמים - הרצון יוצר את הסיבה.

הלב של המרגלים, אומר הזוהר הקדוש, לא רצה להיכנס לארץ. הם חששו - שעם הכניסה לארץ, יאבדו את מעמדם הרם, את השררה והתפקיד שזכו לו במדבר. ומכאן, כשליבם כבר ננעל, אח"כ באו "סיבות" - עמלק בדרום, ענקים בחברון, ערים בצורות - אבל הסיבות לא יצרו את הפחד, אלא הלב יצר את הסיבות.

זה עומק דברי שלמה המלך: "מכל משמר נצור לבך - כי ממנו תוצאות חיים". הלב הוא שמייצר את התוצאה. ההיגיון, ההסברים, התירוצים - כולם באים אחר הרצון. האדם לא "מגיב" למציאות - אלא מפרש אותה דרך עיניו של הלב.

ולכן, אילו לא חטאו המרגלים - לא היו צריכים כלל למלחמה. ארץ ישראל הייתה נפתחת בפניהם כמו דלת שמחכה ליד אוהבת שתדחוף אותה באמונה. אבל לאחר חטאם - נפל הדור מדרגת הביטחון. ומכאן מתחילה דרך חדשה: נשק, טנקים, טילים, כיפת ברזל.

לא בגלל שאלו הדרכים הנכונות - אלא כי ירדנו מהמדרגה. כשאין ביטחון - צריך השתדלות. כשהאמונה נשמטת - באה הטכניקה במקומה.

כך גם קרה עם המעפילים - אותם אנשים שאמרו "הננו ועלינו", אחרי שנגזרה הגזירה. אמר להם משה: עכשיו זה כבר לא יעבוד. "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח... אל תעלו כי אין ה' בקרבכם."

כשהנפש כבר לא בוטחת - גם הכניסה לארץ לא תהיה מתוך נוכחות אלוקית. ומכאן - הדרך להילחם מול עמלק והכנעני בלי חיפוי של אמונה - וההפסד ודאי.

הקב"ה מנהיג את האדם כפי שהאדם מעמיד את עצמו. אם אתה שם את בטחונך בטבע - הקב"ה משאיר אותך לטבע. אבל אם אתה משליך יהבך על ה' - פועלים מעל הטבע.

זה בדיוק מה שמתאר הנביא בהפטרת פרשת וארא (יחזקאל כ"ט): "ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל" - מתי? לאחר שמצרים נופלת, לאחר שמתרסקת אותה "משענת קנה רצוץ" שבטחו בה.

כל עוד ישראל בוטחים באדם - אין ברכה. אבל ברגע שהם שוב משליכים יהבם על ה' - חוזרת הקרן, חוזרת הישועה.

האמונה - היא לא רק מניע. היא הכוח שמוליד את הישועה. לא הסיבות מביאות הצלחות - אלא האמונה היא שמצליחה את הסיבות. ברגע שהלב מחובר - גם העיניים רואות טוב, והמעשים מולידים חיים.