ברגע האמת - פרשת השבוע חושפת: זה לא סתם מבצע, זו נבואה מתגשמת

יש רגעים בהיסטוריה שבהם החזית הביטחונית והקריאה הרוחנית מתלכדות לנקודה אחת. הרגע הזה - שבו אזעקות מפלחות את האוויר, ומילים עתיקות מהדהדות בעוצמה מחודשת - הוא רגע כזה. מלחמה? כן. אך לא רק בזירה הטקטית. מה שמתרחש בימים אלה, בעיצומו של מבצע "עם כלביא", הוא אירוע עם הד עמוק הרבה יותר - הד שמובנה בתורה עצמה.

"וכי תבוא מלחמה בארצכם"

בדיוק בפרשת השבוע - פרשת בהעלותך - מופיע הפסוק שאי אפשר להתעלם ממנו: "וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י', ט').

זה לא דרש, זו לא מטפורה. זו הוראת הפעלה אלוקית למצבים בדיוק כאלה: כשאויב צורר קם על ארצנו - הציווי הוא להרע, לזעוק, להתחבר. ורק אז - ונזכרתם, ונושעתם.

זה כתוב. זה שלנו. וזה קורה עכשיו.

האויבים וההבטחה - בפרשת לך לך

אבל לא רק כאן. גם בפרשת לך־לך, בברית בין הבתרים - ברית היסוד של עם ישראל - טמון רמז מצמרר למציאות העכשווית: "ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על אברם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (בראשית ט"ו, י"ב).

חז"ל קובעים: אימה - זו אדום, חשכה - יוון, וגדולה - פרס. כן, אותה פרס שהיא איראן של ימינו. כלומר, כבר אז, בברית הראשונה, הוזכרה המדינה שתאיים על קיומנו לקראת אחרית הימים. ואילו שם - דווקא שם - נכרתה הברית שהעם הזה לא ייעלם, גם אם יעבור אימה, חשכה וגדולה.

זה לא זמן לפחד. זה זמן להתחבר

הרבה שומעים בימים אלו מילים כמו "חוסר אונים", "שבר", "חושך". אבל דווקא ברגעים הללו - התורה מבקשת להזכיר לנו: אל תיבהלו. התחזקו. פעלו. כל תפילה, כל פרק תהילים, כל חיזוק קטן - הם לא רק "עידוד" אלא נשק רוחני ממשי, בעל השלכות עליונות.

מי שמרגיש קטן - צריך לזכור: יהודי שמרים עיניים למעלה, משנה את המציאות למטה. לא לבד. לא חלש. לא חסר משמעות.

הסיום כבר כתוב - והוא טוב

הפסוקים אינם מסתיימים באימה - הם ממשיכים אל תוך הגאולה. "ונושעתם מאויביכם" אינו סיסמה. הוא נבואה, הבטחה, קריאת כיוון.

וכך, בין כותרות חדשות לבין קריאת התורה בבית הכנסת, מתבהרת התמונה: אנחנו לא עוד עם במלחמה - אנחנו עם הנמצא בתהליך גאולה. וכל מי שפועל, מתפלל, בוכה - הוא חלק ממנו.

עם ישראל חי. לא בזכותנו - אלא בזכותו. לא בגלל הכוח - אלא בגלל הקשר. והקשר הזה, הוא זה שמכריע את המערכה.