רק לא להיות רגילים: כשהבית שלנו הפך למוזיאון של מצבי רוח

אם יש משהו שהעולם באמת לא צריך עכשיו, זה טרנד חדש של קיפול מגבות בצורת ברבור. אבל אל תגידו את זה לגולשת האמריקאית שפתחה מדריך מפורט, שלב אחר שלב, לקיפול סדין זוגי כך שייראה כמו קקטוס מחייך. למה? לא ברור. אולי כי אנחנו חיים בעידן שבו גם המצעים צריכים אישיות.

וזה לא נגמר שם. יש היום מדריכים איך לגרום למגבת שלך "להיראות יוקרתית", איך לגלגל נייר טואלט בצורה שתגרום לאורחים לחשוב שהם נכנסו למלון בוטיק ולא לשירותי אורחים בגבעתיים, ואיך להפוך סלון סטנדרטי לדירת לופט בהשקעה של 42 שקלים ומלח ורוד מההימלאיה.

לא ברור באיזה שלב הפך הסידור של הפוך לעניין לאומי. פעם היו זורקים שמיכה על הספה וזהו. היום אם זה לא בצבע של הלביבה שראית בפינטרסט - זה לא מספיק טוב. מישהי כתבה: "אם הוילונות שלי לא תואמים לאנרגיה של מרק העדשים שבישלתי - אני מרגישה שהבית מתנגד לי". תגובה אחרת: "שיניתי את כל העיצוב בבית כדי שיתאים לנר שקניתי בטעות".

וזו בדיוק הבעיה. העולם כבר לא רוצה פשוט לחיות. הוא רוצה להיראות טוב תוך כדי. הכל צריך להיות מתועד, מתויג ומואר בתאורה מחמיאה. אפילו כיסוי לטישו צריך לשדר משהו בין זן למיד-סנצ'ורי מודרן. ואם אפשר, שגם יהיה ידידותי לסביבה, מעשה ידיה של סבתא מאורוגוואי, ומגיע עם סיפור אישי.

אבל אולי זה לא כל כך רע. אולי יש משהו מנחם בלשחק בעיצוב הבית כמו ילדים שמשחקים בלגו. אם העולם שורף לנו את הציפיות, לפחות הספה שלנו יכולה להיות פינה של שקט. או לפחות של קטלוג.

וכמו שאמר מישהו בתגובות, "הבית שלי אולי קטן, אבל כל עציץ בו יודע למה הוא נבחר". ומישהו אחר הוסיף: "לפעמים אני לא בטוח אם אני גר כאן - או מתארח אצל עצמי".

אז אם גם אתם מצאתם את עצמכם תוהים אם הסלסלה בסלון באמת מביאה שמחה - דעו שאתם לא לבד. וגם לא נורמליים. אבל זה חלק מהכיף.