היה זה עוד ערב של עבודה כשליח, והפעם, לצד השני של העיר רחובות. עוד בדרך אל היעד עם החבילה ביד, הוא כבר חשב על הדרך הביתה.

כשהשליחות הסתיימה, הבחין בבית כנסת קטן בצד הדרך ונכנס לתפילת ערבית. הוא לא ידע שבתוך דקות יעמוד מול אדם שאיתו לא דיבר כמעט חמש שנים.

הרב היה באמצע השיעור. הוא נכנס בשקט, התיישב מאחור והרים את עיניו.

לפתע קפא על מקומו.

מולו ישב החבר הכי טוב שלו. מפעם. כזה שהיה עבורו כמו אח. חמש שנים חלפו בלי טלפון, בלי הודעות, אפילו בלי "שלום" סתמי. מריבה אחת קשה מחקה שנים של חברות.

הרב סיים את השיעור בהלכות חג הפורים המתקרב: "חייב לשלוח לחברו שתי מנות... וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח".

הוא הרגיש צמרמורת. 'למה דווקא עכשיו? למה דווקא כאן?'

המילים חדרו עמוק. המחשבות רצו בקצב מסחרר: 'האם לגשת אליו?' אבל הגאווה זעקה במוחו: 'לאאא… הוא פגע בך!'

הוא הביט שוב בחברו והבין: הוא לא הגיע לכאן במקרה.

כשסיים תפילתו ורצה לפסוע לאחוריו שלוש פסיעות ב"עושה שלום במרומיו", עיניו התמלאו דמעות. 'ריבונו של עולם, אני לא רוצה שהכעס שלי יהיה חזק יותר מהרצון שלך שיהיה שלום'.

ובאותו רגע הוא החליט: 'הפעם אני לא רק שומע את התורה. אני מקיים אותה!'

פורים הגיע. הוא הכין משלוח מנות מעוצב ומקושט וצעד לעבר בית חברו מפעם. לאחר כמה נקישות בדלת, חצי בטוחות חצי מהוססות, היא נפתחה.

"הבאתי לך משלוח מנות", פתח במונולוג אותו שינן שוב ושוב כדי לא להתבלבל ולאבד את המילים ברגע האמת. "רצון השם הוא שנחזיר בינינו את השלום והרעות".

החבר שתק. רק העיניים דיברו. הלב האיץ דופק והידיים הושטו לחיבוק של רעים אהובים.

חמש שנים של כעס באו אל קיצן. נמסו ברגע.

ואז הוא הבין: המילים ששמע באותו יום בשיעור הפכו למשלוח מנות שניצח את הגאווה.