כשהאמת הופכת לשקר: האם אפשר לומר אמת - ולחטוא?

שלום וברכה כבוד הרב! האם יכול להיות שלפעמים אגיד את האמת, אבל זה ייחשב כאילו שיקרתי?

שאלה יפה. כדי להשיב עליה, אצטרך להגדיר את מהות האמת והשקר. ואביא לפניך בסייעתא דשמיא את דברי ה"עלי שור" להגאון המשגיח, רבי שלמה וולבה זצ"ל:

"ידוע כי איסור לשון הרע הוא לומר דבר שהוא אמת, אלא שאומרים אותו בכוונה להזיק. והנה האזהרה על לשון הרע היא מפסוק 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא', ותרגומו 'לא תקבל שמע דשקר'. לכאורה, צריך עיון, שהאזהרה היא על לשון הרע - והתרגום קורא לזה שקר? והלא לשון הרע אמת הוא? ובהכרח עלינו להבין כי כוונה רעה עושה גם דבר אמת לשקר. ונמצא כי שקר אינו רק סילוף של עובדות, אלא גם אם העובדות הן אמת, אבל מספרים אותן 'בכוונה רעה' שקר הוא"!

הרי אנו למדים מדברי הרב זצ"ל כי שקר ואמת נמדדים לא כפי אמיתת העובדות אלא גם לפי כוונת הסיפור. 

וכעין זה מצינו במסכת סוכה, בדיון על מהו "ענף עץ עבות" שהתורה ציוותה לקחת בימי החג. והציעה הגמרא שאולי מדובר במין עץ דוקרני שמסוכן לאכילה, ואמר אביי - מחכמי הגמרא - כי לא ייתכן שהתורה תצווה לקחת צמח דוקרני, שכן "דרכיה דרכי נועם". ורבא - גם הוא מחכמי הגמרא - אמר: מכאן ש"האמת והשלום אהבו". ופירש רש"י: שמובן שאיננו שלום שהרי הוא סם המוות, אבל מה עניין "אמת" לכאן? אלא כיוון שתכלית הדבר הוא רע, אין זה אמת. עיין שם בדבריו.

והגאון הגדול רבי יעקב קמינצקי זצ"ל כתב בספרו "אמת ליעקב": "האמת צריכה שתיאמר לפי חשבון. למשל, אם ראובן נרדף לחינם, ומתחבא אצל שמעון, והרודף מחפשו ואומר לו שמעון את האמת שהוא בביתו, משום שאינו רוצה לשקר, ודאי אין זה אמת. אלא ודאי שלפעמים מותר לאדם להשתמש בדרך עורמה בכדי להשיג את מבוקשו, והיינו לפי הכלל של עם עקש תתפתל, כפי צורך השעה, כאשר אין מנוס או השתמטות אחרת".