גאון הלכתי, דוקטור, מנגיש תורה: מייסד שושלת לאו המעטירה זצ"ל

ביום השואה, אנו זוכרים לא רק את הכאב האישי והמשפחתי - אלא את גודל האובדן הלאומי. את הרבנים, האדמו"רים, ראשי הישיבות - את הנשמות הגדולות שהיו נר לרגל הדור, והושמדו באכזריות שאין לה שיעור.

הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב, פרשוב וסוצ'אבה - היה אחד מהם. תלמיד חכם מבריק, מנהיג קהילה נערץ, נואם בחסד, ואיש של שילוב בין תורה, רוח ומעש. הוא נרצח עם קהילתו במחנה טרבלינקה בשנת תש"ג - והותיר אחריו מורשת שאי אפשר להחריש לה.

נולד בלבוב שבגליציה בשנת תרנ"ב, למשפחה של רבנים. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות על ידי גדולי הדור. את דרכו הציבורית החל בגיל צעיר מאוד, כשנאם בהפגנה נגד חילול שבת - ומאז לא חדל מלשאת את קול התורה ברמה.

במהלך שנות גלותו מווינה במלחמת העולם הראשונה, התקרב לחוגי החסידות, אך שמר גם קשרים עם אנשי מדע ורוח. דמותו שיקפה את האיזון: גאון הלכתי, שהשלים תואר דוקטור באוניברסיטה, והאמין בתורה שלא מנותקת מהעם, אלא מחוברת ללבבות ולחיים עצמם.

בגיל 27 בלבד התמנה לרב העיר סוצ'אבה ברומניה. לאחר מכן עבר לכהן בפרשוב, שם הקים את ישיבת "תורת חיים" בה למדו מאות תלמידים. הוא דאג לא רק ללימוד - אלא גם לעתידם של הבחורים: הכשיר נואמים, יזם תעסוקה לשומרי מצוות, תמך במוסדות לבנות, ופעל להעלות עולים לישראל תוך חיזוק רוחני.

הוא היה פעיל באגודת ישראל, אך דווקא שם תמך בזרם שתמך בעלייה ובהתיישבות בארץ. הוא האמין כי הקיום הלאומי אינו סותר את הרוח - אלא תלוי בה.

ביום שבו הובל עם קהילתו לטרבלינקה - לא שתק. לא נכנע. הוא נעצר, נעמד ונשא דברים בפני בני קהילתו. במילים שראויות להיחרט באבן, קרא: "מצוות קידוש השם ברגע זה כוללת התנפלות על השונא בציפורניים ועקירת עיניו". ברגעים האחרונים, כשהרוע חשב שיכבה את הרוח - קולו של הרב לאו הבהיר: הרוח חזקה יותר מהאש.

אשתו, חיה, נרצחה אף היא מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בניו מנישואיו השניים - נפתלי לאו-לביא והרב ישראל מאיר לאו - שרדו את התופת, עלו לארץ, ובנו כאן משפחות לתפארת. ממשיך דרכו המובהק, הרב ישראל מאיר לאו, שימש כרבה הראשי של מדינת ישראל. נכדיו - הרב דוד לאו (הרב הראשי האשכנזי עד לא מכבר), הרב בני לאו ואחרים - נושאים את לפיד המשפחה.