לאחר שהשתחרר מהצבא החליט אלעד, בן יחיד, להיכנס לישיבה. "אני רוצה ללמוד תורה", הודיע להוריו.

לאחר שבועיים של שקידה בתורה, חזר אלעד לביתו לשבת. ביום ראשון, לפני שחזר שוב לישיבה, חיבק אותו אביו בחוזקה ואמר לו: ״תצליח, כנפיים שלי".

אלעד לא התעכב על כינוי החיבה החדש והמוזר, שמאותו יום הפך לקבוע בפי אביו. ״תודה, כנפיים שלי", היה מסיים איתו שיחת טלפון. "מתי תבוא לשבת, כנפיים שלי?" אלעד לא הבין, אך גם לא התעקש יותר מדי לנסות להבין.

יום אחד הגיע האב לבקר את בנו בישיבה. ״אלעד, אני צריך לדבר איתך על משהו…״ אמר בקול מתוח. ״תשמע, גילו אצלי מחלה קשה. עדיין לא ברור האם יש סיכוי שאצא מזה או כמה זמן נשאר לי…" עיניו של אלעד התמלאו דמעות. הוא חיבק את אביו והבטיח לקרוע שערי שמיים לרפואתו.

בחודשים הבאים, הקדיש אלעד את זכויות הלימוד שלו עבור אביו האהוב. "תודה שאתה לומד בשבילי, אתה הכנפיים שלי", היה אומר לו אבא.

יום אחד, בעודו מנסה להתרכז בלימוד, בזמן שהמחשבות על מצבו של אביו מציפות אותו, צלצל הטלפון. על הקו הייתה אמו. "אלעד", נשמע קולה משתנק בדמעות מהצד השני, "אבא במצב קשה מאוד, תגיע מהר לבית החולים…"

אלעד הודיע לראש הישיבה שהוא חייב לצאת, עדכן את החברותא, ועלה על האוטובוס הראשון לבית החולים. ״אבאאא", התנפל בבכי על מיטת אביו, "אבא שלי… אני כאן… אני איתך… אבא בבקשה. אל תלך לי, אבא…״ הוא אחז בידו החמה בחוזקה, כמי שמבקש לשמור את נשמתו בעולם הזה.

"אתה… אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך", לחש אבא באפיסת כוחות, ״אתה הכנפיים שלי".

"אבא…" לא הצליח אלעד לעצור את הדמעות. "מה זה אומר? למה אני ה'כנפיים' שלך? אבא אסף את שארית כוחותיו, והסביר: "אתה הבן היחיד שבורא עולם נתן לי. עוד מעט לא אהיה כאן, אבל אתה תהיה כאן…" נשנק מדמעות. "אתה תגיד עליי קדיש, אתה תלמד לעילוי נשמתי, תתפלל ותעשה מעשים טובים. זה מה שיעזור לנשמה שלי לעלות מעלה מעלה…"