למה דווקא האנשים שהכי קרובים אלינו לא מבינים אותנו?

ילד אחד שואל את אבא שלו: "אבא, למה יש כל כך הרבה מילים במילון? למה צריך כל כך הרבה מילים?"

מחייך האבא ואומר: "פשוט, ילד. כדי שנוכל להסביר את עצמנו, כדי שנוכל להבין אחד את השני, שנוכל להתבטא כמו שצריך. יש כל כך הרבה מילים כדי שנוכל לתאם את עצמנו אחד לשני בצורה טובה יותר".

"אם ככה", שואל הילד, "אבא, אז למה עדיין יש אנשים שלא מבינים, מתווכחים וחושבים כל כך הפוך אחד מהשני, אם יש כל כך הרבה דרכים להסביר את עצמנו?"

מחייך האבא ואומר: "זה לא כי חסרות מילים. זה כי חסר מי שיקשיב למילים האלה".

בפרשה אנחנו קוראים על דור הפלגה. דור שהסתכסך ואיבד את עצמו בגלל בלבול הלשונות. ריבונו של עולם ירד ובלבל את שפתם, מה שגרם לכאוס חברתי ולהתפרקות של כל הציבור.

והשאלה היא: הרי כל אחד מאיתנו שהיה בטיול בחוץ לארץ ופגש תיירים או אנשים שלא דוברים את שפתו, יודע שאפשר להסתדר. כמה נפנופי ידיים, אמירות וסימנים כלשהם, ובסופו של דבר מצליחים להבין אחד את השני.

אז מה קרה שם? למה הכול הפך לבלגן ולחוסר סדר? אי אפשר היה להסתדר ברמה בסיסית באמצעות סימנים?

התשובה היא שכשאנחנו פוגשים תייר, הוא לא באמת חושב שאנחנו אמורים להבין אותו, ואנחנו לא באמת חושבים שהוא אמור להבין אותנו. לכן, כשהוא לא מבין אותי, זה לא באמת מפריע לי.

אבל כשאני פוגש את האנשים שקרובים אליי, ההורים, המשפחה, האנשים שסביבי, האנשים שעוטפים אותי, מהם אני מצפה שיבינו אותי. מהם אני מצפה שיקלטו את השפה שלי.

וכשהם לא מבינים אותי, זה הדבר שהכי פוגע. זה הדבר שמכעיס. זה הדבר שגורם לי לומר: "רגע, אם אתה, אדם שקרוב אליי, לא מבין את השפה שלי, איך אנחנו יכולים לחיות יחד?"

וכמה זה נוגע אלינו?

תחשבו על האנשים הקרובים אלינו, האישה, הילדים, המשפחה, האנשים בעבודה, כל אותם אנשים שנמצאים סביבנו יום יום.

יכול להיות שאנחנו פשוט לא קוראים נכון את השפה שלהם? אולי אנחנו לא באמת מבינים אותם?

את השתיקה של האישה, את הדמעות של הילד, את הדברים שנאמרים לנו ואנחנו לא יודעים לפרגן להם...

רגע, אולי באמת אנחנו לא מבינים את השפה אחד של השני?

ודווקא אם נעצור לרגע וננסה לחשוב: "היי, אולי הוא מדבר בשפה שאני אמור להבין?"

כי דווקא האנשים הקרובים ביותר, אלה שחיים יחד ונמצאים זה לצד זה, נדרשים להבין אחד את השני הרבה יותר מאנשים זרים או מתיירים שפוגשים בדרך.

בואו נעצור לרגע וננסה להקשיב אחרת לשפה של הסובבים אותנו. לשפת הלב, לשפה האמיתית.

נשאיר את סימני הידיים לתיירים ולטיולים, וננסה לפתוח את הלב ולהקשיב אחד לשני, לפחות לאנשים הקרובים אלינו.