ראש השנה הוא יום הדין. יש יראה ופחד מהיום הזה, ולכן יש חודש שלם של סליחות והכנה.
אבל צריך לדעת שיום הדין של הקב"ה זה לא משפט בשביל להעניש את הבנאדם. האימה היא לא אימה של פחד, היא אימה של יראת כבוד, כי אם האדם רק ירצה לשנות את הדרך שלו, רק ירצה! אפילו עוד לא יספיק לשנות, יקח לו זמן, יקח לו כמה שנים לשנות, אבל כשאדם רוצה לשנות את הדרך, כבר מאותו רגע הוא נחשב לצדיק גמור.
לכן, האימה שייכת רק אצל אדם שלא רוצה, אבל אם אדם רוצה הוא יכול לתת חיוך! לשמוח! ולבוא לראש השנה מוכן! אנחנו שמחים בראש השנה, אוהו, שמחים בשמחה גדולה מאוד! לא מקילים ראש, לא מדברים דברים בטלים, אבל שמחים ובטוחים.
בעל התניא הקדוש אמר שבחודש אלול המלך נמצא בשדה ומראה פנים שוחקות, וצריך להבין מה באמת העניין הזה?
משה רבנו עלה לשמים בראש חודש אלול, ארבעים יום וארבעים לילה, והוא חזר ביום הכיפורים. אותם ארבעים יום שהוא היה בשמים הם ימי התשובה, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. כי משה רבנו פעל בשמים שהימים האלו יהיו ימי תשובה וימי מחילה וסליחה וכפרה.
לכן המלך, מלכו של עולם, נמצא בימים אלו בשדה. כאשר המלך בארמון, מי יכול להיכנס אליו, מי יכול להתקרב, ומי בכלל יכניס אותו אל המלך… צריך הרבה מאמצים בשביל להגיע למלך.
אבל בחודש אלול המלך מתקרב אל העם. המלך בעצמו יורד למקומות נמוכים בשביל לתת לכל האנשים, אפילו אלו שנמצאים במקום הכי נמוך, להתקרב אליו לפני יום הדין.
מה זה ראש השנה? זהו יום שמלכות ה' מתגלית. יום שממליכים את ה'! והמלך רוצה שכולם יתקרבו אליו, כולם! לכן הוא יורד אלינו.
ואנחנו שמחים שהמלך יוצא מהארמון בשבילנו. זו שמחה עצומה. וכמו שאמרתי, העניין של ראש השנה זה לא פחד שיביא את האדם לחרדות חלילה. אדרבה, צריכים לחשוב: 'עכשיו המלך שופט אותנו, רוצה להיטיב לנו, לדעת מה חסר לנו, מה התנאים שאנחנו צריכים בחיים בשביל להתקרב אליו…' - כל המחשבות שיהיו מחשבות טובות.
