מאמינים בהשם, אז למה לבקש עזרה מאחרים?

ביטחון בהשם ובקשת עזרה אינם סותרים זה את זה. להפך, לפעמים בקשת עזרה היא הביטוי המעשי של הביטחון. הקב"ה מנהיג את העולם לא רק באמצעות ניסים גלויים, אלא גם באמצעות רופאים, אנשי מקצוע, חברים ובני משפחה. האדם שמבקש עזרה אינו אומר שהשם אינו יכול לעזור לו, אלא מכיר בכך שהעזרה עשויה להגיע דרך שליחים.

ביטחון אינו פירושו לשבת בחוסר מעש ולצפות שהבעיה תיפתר מעצמה. הוא מחייב חלוקת אחריות נכונה: האדם אחראי להשתדל, לברר, להתייעץ ולעשות את המוטל עליו. את התוצאה הוא מוסר בידי שמים.

כשאדם חולה, הוא מתפלל וגם פונה לרופא. כשהוא נמצא במצוקה נפשית, הוא מתחזק באמונה וגם מבקש טיפול. כשהוא מתלבט, הוא מתפלל לסייעתא דשמיא וגם שואל אדם חכם.

לפעמים דווקא הסירוב לבקש עזרה אינו ביטחון, אלא פחד, בושה או גאווה המחופשים לאמונה. האדם חושש להודות שאינו יכול להתמודד לבדו. אך ענווה אמיתית אומרת: קיבלתי כוחות, אבל לא קיבלתי את כל הכוחות. לפעמים אני זקוק לאדם נוסף.

הביטחון נמצא לא בכך שאני נמנע מעזרה, אלא בכך שאני עושה את ההשתדלות בלי להפוך אותה לאליל. אני נעזר באנשים, אך יודע שהם שליחים. אני פועל באחריות, אך איני מדמיין שאני שולט בתוצאה. אני מבקש עזרה מבני אדם, ובתוך הבקשה ממשיך לבקש מהשם שיכוון, יסייע ויברך את המעשה.

בקשת עזרה בונה את האדם מפני שהיא מחייבת אותו לעבור מהעמדת פנים של כוח אל כוח אמיתי.

אדם המסרב תמיד לבקש עזרה עלול להיראות עצמאי, אבל לפעמים הוא נשלט בידי הפחד שיראו שהוא אינו יודע, אינו מסוגל או זקוק לאחרים.

בקשת עזרה מלמדת אותו שערכו אינו תלוי בכך שיסתדר תמיד לבדו.

היא בונה בו כמה כוחות:

ענווה: להכיר בכך שיש לי כוחות, אך אין לי את כל הכוחות.

כנות: להפסיק להסתיר את הקושי ולומר בצורה ברורה מה חסר לי.

אחריות: במקום להישאר תקוע ולהאשים את המציאות, אני מחפש כלי שיעזור לי להתקדם.

אמון: אני מסכים להיפתח ולתת לאדם ראוי מקום בחיי.

יכולת לקבל: יש אנשים שיודעים רק לתת, משום שנתינה משאירה אותם חזקים ושולטים. קבלה דורשת מהם להסכים להיות לרגע תלויים ופגיעים.

חיבור: האדם מגלה שהוא אינו חייב לשאת את כל חייו לבדו, ושקשר בריא אינו מבוסס רק על מה שאני מעניק, אלא גם על היכולת שלי להזדקק.

בסופו של דבר, אין סתירה בין ביטחון בהשם לבין בקשת עזרה. אפשר להאמין בשמים ובאותה נשימה להושיט יד לעזרה בארץ.