מתי עבודת ה' מפסיקה להיות קשה והופכת לעונג?

עבודת ה' היא מסירות או תענוג?

עבודת ה' היא מסירות או תענוג? זו שאלה הנוגעת לאחד היסודות העמוקים ביותר בעבודת האדם.

התשובה היא: שתיהן אמת, אך בסדר הנכון.

בתחילת הדרך האדם נדרש למסירות. הוא אינו תמיד מרגיש חשק, התלהבות או סיפוק. הוא בוחר באמת גם כאשר היא דורשת מאמץ. זהו השלב שבו האדם בונה את עצמו.

כמו ספורטאי שמתאמן או מוזיקאי שמתרגל, הגדילה מתחילה במשמעת ולא בהכרח בהנאה. אך זו אינה המטרה הסופית.

ככל שהאדם מתעלה, מה שהיה בתחילה מאבק הופך בהדרגה לעונג. כאשר האדם מתחבר לערכים שהוא חי למענם, התורה והמצוות אינן נתפסות עוד כעול בלבד, אלא כמקום שבו הנפש מוצאת את ביתה.

יש כאן עיקרון עמוק: התענוג האמיתי אינו נובע מהיעדר מאמץ, אלא ממשמעות המאמץ. כאשר האדם מבין את משמעות המאמץ, הוא מתענג מן המאמץ. "אדם לעמל יולד".

אדם שמוסר את עצמו לדבר חסר ערך מרגיש שחיקה.

אדם שמוסר את עצמו לדבר שהוא מאמין בו, מגלה שהמסירות עצמה הופכת למקור של שמחה.

מי שעובד את ה' רק מתוך חובה, עלול להרגיש שחיקה.

מי שעובד את ה' רק מתוך חיפוש הנאה, יתקשה כאשר תבוא תקופה של קושי ואתגרים.

אך מי שמתחיל במסירות ומגיע לאהבת ה' (כל ההתחלות קשות), מגלה שהאדם, שהתענוג והמסירות, כבר אינם שני דברים, אלא דבר אחד. האדם מתענג מן המאמץ וההשקעה, ואת זה הוא מעריך. אז גם הקושי מקבל משמעות, והמשמעות היא השמחה הגדולה ביותר.

לא נכון לחפש עבודת ה' שאין בה מאמץ, אלא יש לחפש עבודת ה' שהמאמץ שלה מלא במשמעות, בכבוד ובהערכה.

וכך אומר האור החיים הקדוש: בתחילה האדם נושא את התורה, ולבסוף התורה נושאת את האדם. "התורה נושאת את נושאיה".

השכר הגדול ביותר של עבודת ה' אינו רק מה שמקבלים לאחריה, אלא האדם שנעשים בתוכה, כשהאדם הופך להיות אדם עוצמתי, גדול וחזק יותר.

עבודת ה' אינה מסירות במקום תענוג, ואינה תענוג במקום מסירות. היא תהליך שבו המסירות מזככת את האדם, עד שהתענוג עצמו משתנה. הוא כבר אינו תענוג של סיפוק היצר, אלא תענוג של קרבת אמת, של משמעות ושל דבקות.

בזוהר כתוב שאין עבודה כעבודת ה' מתוך אהבה, שכן היא הופכת את המאמץ שבהתחלה לאהבת ה' ולקיום המצוות.