בין חיים למוות במחנה | רגע של שתיקה ששינה גורל

בעולם המודרני שבו אנו חיים, נדמה כי המילים הפכו למוצר זול וזמין מדי. אנו מוקפים במידע, בשיח בלתי פוסק וברשתות חברתיות המעודדות אותנו להשמיע את קולנו בכל רגע נתון. אך האם עצרנו פעם לתהות מהו המחיר של אותן מילים? האם ידענו כי בתוך חלל הפה שלנו טמון הכוח הגדול ביותר לעיצוב גורלנו, לטוב או למוטב? שלמה המלך, החכם באדם, השאיר לנו צוואה רוחנית שאינה רק עצה טובה אלא חוק טבע רוחני של ממש. בספר משלי הוא קובע נחרצות כי "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". במאמר זה ננסה להבין לעומק את המשמעות של שמירת הלשון דרך סיפור מצמרר ומעורר השראה מתקופת השואה, ודרך חיבור עמוק לפרשת השבוע, פרשת מצורע.

המבחן הגורלי של אברהם שטיינר

לא מזמן נפרדנו מדמות מופת, הרב אברהם שטיינר זצ"ל, שהלך לעולמו בגיל 96. במהלך השבעה על פטירתו, קם בנו וחשף בפני המנחמים סיפור שהשאיר את כולם פעורי פה, סיפור הממחיש כיצד שמירה על הפה יכולה להפוך לקרש הצלה פיזי ורוחני ברגעים האפלים ביותר של האנושות.

זה קרה בגיא הצלמוות של מחנה עבודה נאצי. בכל לילה, כשהאסירים המותשים היו חוזרים מהעבודות המפרכות, היה מתרחש טקס דמים נורא. קצין אס.אס אכזרי היה נכנס לצריף, מחזיק בידו רשימה של שמות, קורא בשמו של אחד היהודים ומוציא אותו אל מחוץ לצריף. דקות ספורות לאחר מכן, הדי יריות היו נשמעים והיהודי המסכן לא היה חוזר עוד. זו הייתה שגרה של אימה, שבה כל אדם ידע ששמו עלול לעלות בגורל בכל רגע.

באחד הלילות הגורליים הללו, הקצין נכנס וקרא בשם ברל כצמן. ברל, אדם שבור ומוכה פחד שלא רצה למות, עשה מעשה נואש. באקט של איבוד עשתונות הוא הצביע על אברהם שטיינר הצעיר ואמר בקול רועד כי זהו האיש שהקצין מחפש. אברהם שטיינר מצא את עצמו במרכז הדרמה. הוא הבין שחייו תלויים מנגד. מצד אחד, הוא יכול היה לצעוק את האמת, להלשין על ברל ולומר לקצין שהוא טועה. מצד שני, הוא ידע שדיבור כזה הוא לשון הרע והלשנה על יהודי אחר, גם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להציל את עצמו.

באותן שניות גורליות הדהדו בראשו דבריו של שלמה המלך. הוא שאל את עצמו האם הוא מוכן להשתמש בכוח הדיבור כדי להזיק לאחר, גם אם המחיר הוא חייו שלו. הוא קיבל החלטה הרואית ושתק. הוא בחר לא להוציא מילה רעה מהפה ולא להסגיר את חברו. הוא יצא עם הקצין החוצה אל הקור המקפיא, כשהוא משלים עם העובדה שסופו הגיע.

הנס שבשתיקה

כשיצאו השניים אל מחוץ לצריף, התרחש דבר שלא ניתן להסבירו בדרך הטבע. הקצין הנאצי פנה אל אברהם, שאותו זיהה בטעות ככצמן, ואמר לו בחיוך זדוני שבאותו לילה הוא החליט לשנות את הכללים. הוא הסביר שכל לילה הוא מוציא אחד להורג, אך הלילה הוא החליט שמי שיוצא החוצה יישאר בחיים, ואילו כל שאר האסירים שנשארו בתוך הצריף יוצאו להורג. כך, בזכות שתיקתו המופלאה ובזכות העובדה שלא השתמש בלשון הרע כדי להציל את עצמו, אברהם שטיינר היה הניצול היחיד מאותו צריף. השמירה על הפה לא רק שמרה על טהרת נשמתו, אלא הצילה את גופו באופן מוחשי וניסי.

הסיפור הזה מלמד אותנו שגם כשנדמה שהעולם מתהפך עלינו, וגם כשהפיתוי לדבר רעה הוא עצום, השתיקה והשמירה על קדושת הפה הן המגן הטוב ביותר שלנו. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם במידה כנגד מידה, ומי ששומר על פיו כאן למטה, זוכה לשמירה עליונה מהשמיים.

פרשת מצורע: הדינמיקה הרוחנית של הדיבור

כדי להבין את השורש של הכוח הזה, עלינו להתבונן בפרשת מצורע. התורה מלמדת אותנו שמי שמדבר לשון הרע לוקה בנגע הצרעת. הנגע מתחיל בקירות הבית, עובר לבגדים ובסופו של דבר פוגע בגוף האדם עצמו. העונש של המצורע הוא ייחודי. הוא נדרש לצאת מחוץ למחנה ולשבת בדד. חז"ל שואלים מדוע העונש כל כך חמור ומדוע דווקא בידוד?

התשובה טמונה במהות החטא. אדם המדבר לשון הרע גורם לפירוד בין בני אדם. הוא מפריד בין איש לאשתו, בין חבר לחברו ובין אדם לקהילתו. לכן התורה גוזרת עליו מידה כנגד מידה. אם רצית להפריד בין אנשים באמצעות הדיבור שלך, אתה תופרד מהחברה ותשב לבד כדי לחשוב על מעשיך. הבידוד אינו רק עונש אלא תהליך של התבוננות וחשבון נפש על הכוח שהוענק לנו ושבו השתמשנו לרעה.

הפה והלשון הם מתנה יקרת ערך שקיבלנו מהבורא. הם הכלים שבאמצעותם אנו יכולים להתפלל, לברך, ללמוד תורה ולבנות עולמות של חסד ואהבה. כשאדם לוקח את האיבר החשוב הזה ומשתמש בו כדי להחריב, כדי לבזות או כדי להפיץ שנאה, הוא פוגע ביסוד הבריאה כולו. הצרעת היא סימן חיצוני לקלקול פנימי עמוק, תזכורת לכך שהמילים שלנו הן בעלות השפעה פיזית על המציאות.

קדושת הדיבור בעת הזו

הרב יהונתן ענבה בדבריו מדגיש כי המהפכה שאנו צריכים לחולל היא לא רק במעשים הגדולים, אלא בשיחות היומיומיות שלנו. לפני שאנו מוציאים מילה מהפה, עלינו לשאול את עצמנו האם המילה הזו בונה או הורסת? האם היא מקרבת או מרחיקה?

הרב ענבה קורא לכל יהודי ויהודייה לקחת על עצמם את המשימה הזו. שמירת הלשון היא לא רק עניין של דתיים או של מחמירים בהלכה, אלא זוהי הדרך של כל מי שחפץ חיים. שלמה המלך מבטיח לנו שמי שישמור, גם מהשמיים ישמרו אותו. זוהי הבטחה נצחית שעמדה במבחן הדורות, החל מימי המדבר ועד לצריפים האפלים של השואה.

כשאדם מקדש את פיו, הוא הופך להיות כלי קיבול לברכה. התפילות שלו מתקבלות יותר, הדיבור שלו הופך להיות בעל משקל ונוכחותו משרה שלווה על סביבתו. לעומת זאת, הלשון הרע הוא כחומר מאכל המכלה כל חלקה טובה. הוא מחריב משפחות, הורס קהילות ומרחיק את השכינה מעם ישראל.

סיכום וקריאה לפעולה

העצה של שלמה המלך היא המפתח שלנו להינצל מכל רע. אם נשמור על פינו, נזכה להגנה שמעל לטבע. בפרט בתקופה מורכבת זו שבה עם ישראל זקוק לישועות גדולות, הכוח של האחדות והדיבור המיטיב הוא קריטי. בואו נחליט שאנו מפסיקים לדבר רעה זה על זה. בואו נשתמש בפה שלנו כדי לעודד, לנחם ולחזק.

אם הדברים הללו נגעו בליבכם, אל תשמרו את המסר הזה רק לעצמכם. שתפו את הכתבה עם חברים ובני משפחה. העבירו את הסוד הזה לעוד יהודי, כדי שגם הוא יוכל לזכות בשמירה העליונה ובישועה מכל הפורענויות שיכולות חלילה לבוא לעולם.

בזכות שמירת הלשון ובזכות האהבה שנפיץ בדיבורנו, נזכה לגאולה קרובה ולשלום אמיתי בתוכנו.