לא יאומן: כומר שונא ישראל חזר ליהדות

השבוע, בפינתו של הרב יהונתן ענבה, אנחנו צוללים אל תוך סיפור עוצר נשימה שמעניק זווית חדשה ומרגשת על פרשת השבוע, פרשת כי תשא. זהו סיפור על נפילה לתהומות עמוקים, על אובדן דרך קיצוני, אך מעל הכל על הכוח האינסופי של התשובה ועל הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין כל יהודי לבורא עולם.

הסיפור מתחיל בבחור צעיר בשם מנדל שוב. מנדל לא היה עוד תלמיד מן המניין, הוא היה עילוי יוצא דופן, חריף ובקיא בכל חלקי התורה. כבר בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ידיעותיו התורניות היו כה נרחבות עד שהיה ראוי לכהן כרב עיר. הוא נשא עיניו אל עתיד של הנהגה רוחנית, אך המציאות טפחה על פניו. בשל גילו הצעיר, אף קהילה לא הייתה מוכנה לקבל אותו כסמכות רבנית. האכזבה הייתה קשה מנשוא עבורו. תחושת המרירות והתסכול על כך שכישוריו אינם באים לידי ביטוי גרמו לו לקבל החלטה גורלית. ברגע של חולשה רוחנית ותחושת דחייה, החליט מנדל לעזוב הכל. הוא סגר את הגמרא, יצא מבית המדרש והפנה גב לכל מה שהכיר.

באותם ימים, כומר מקומי שזיהה את המצוקה ואת הפוטנציאל הגלום בנער, החל לקרב אותו אליו. הוא ניצל את רגעי השפל של מנדל והוביל אותו בתהליך איטי ומחושב אל מחוץ לדת היהודית. בסופו של דבר, מנדל המיר את דתו. הוא לא הסתפק רק בשינוי אמונתו, אלא החליט לנסוק בפירמידה הכנסייתית. הוא נרשם ללימודי כהונה נוצרית והפך לאחד המנהיגים המשפיעים ביותר בגרמניה של אותם ימים. מנדל, שהיה פעם תקוות עולם התורה, הפך לקרדינל רב עוצמה.

הוא השתמש בכישרון הכתיבה ובחריפות השכלית שלו כדי לפרסם מאמרי שטנה קשים נגד העם היהודי. המאמרים הללו הפכו לכלי שרת בידי כוחות רשע, והאימפריה הנאצית אף עשתה בהם שימוש בתעמולה שלה. מנדל הגיע לדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה הדתית הנוצרית, הוא חי חיי פאר והיה מוקף בכבוד והערצה מצד הגויים, אך בתוך תוכו החל לנקר ספק.

יום אחד, משהו השתנה. מנדל הביט על חייו והבין את גודל האסון. הוא הבין כמה סבל גרם לעמו שלו וכמה דם יהודי נשפך בעקבות המילים שהוא עצמו כתב. תחושת החרטה החלה לבעור בו. הוא הבין שהגיע הזמן לחזור הביתה. יום אחד, כשהוא לבוש בבגדי הקרדינל המפוארים שלו, הגיע מנדל אל ביתו של הרב הישיש שלימד אותו בצעירותו.

הרב, שראה את תלמידו לשעבר עומד בפתח דלתו בבגדי כמורה, הזדעזע. הוא זעק לעברו בכאב על הבגידה הנוראה ועל כך שגרם למותם של יהודים כה רבים. מנדל לא התגונן. הוא התפרץ בבכי מר והתחנן בפני הרב שילמד אותו כיצד לשוב בתשובה אמיתית. הוא רצה לתקן את מה שקלקל, גם אם זה נראה בלתי אפשרי.

הרב הביט בו ואמר כי דרך התשובה עבורו תהיה רצופה בייסורים קשים ובמאמץ אדיר, אך לפני הכל שאל אותו שאלה אחת שסקרנה אותו לאורך שנים. הרב שאל את מנדל מדוע לאורך כל שנותיו כקרדינל, גם כאשר כתב את מאמרי השטנה הקשים ביותר, הוא תמיד הקפיד לחתום את שמו המקורי, מנדל שוב.

מנדל השיב בקול חנוק מדמעות כי הוא ידע שגם אם ירד למקומות הנמוכים ביותר בעולם, יגיע יום שבו הניצוץ היהודי שבו יתעורר והוא ירצה לחזור. הוא חתם בשם שוב כדי להזכיר לעצמו תמיד לאן עליו לשוב. הוא רצה שבורא עולם ידע שלמרות הכל, הוא עדיין אותו מנדל שרוצה למצוא את הדרך חזרה אל אבא שבשמיים.

הסיפור המטלטל הזה מתחבר באופן ישיר אל פרשת כי תשא. בפרשה זו אנו קוראים על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות עם ישראל, חטא העגל. לאחר שעם ישראל זכה למעמד הר סיני ולגילוי שכינה שלא היה כמותו, הוא נפל לתהומות הנשייה ובנה עגל מזהב. זה היה חטא נורא שנעשה למרגלות ההר שבו ניתנה התורה. הקדוש ברוך הוא רצה להשמיד את העם בעקבות החטא הזה, אך משה רבינו עמד בתפילה ובתחינה וביקש רחמים על העם.

בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא סלח לעם ישראל. הפרשה מלמדת אותנו שאפילו לאחר החטא החמור ביותר, יש דרך חזרה. התורה לא מסתירה מאיתנו את חטא העגל, למרות שהוא לא נעים לקריאה ולמרות שהעמים מסביב יכולים להשתמש בו כדי לטעון שאלוהים עזב את ישראל. התורה משאירה את הסיפור הזה כדי ללמד אותנו שיעור נצחי.

המסר הוא חד וברור: לכל יהודי יש הזדמנות לשוב. לא משנה כמה רחוק הלכת, לא משנה באיזה חטאים נכשלת או כמה נמוך נפלת, הקדוש ברוך הוא מחכה לך. הוא אבא שלנו, והאהבה שלו אלינו אינה תלויה בדבר. הוא רוצה שנשוב אליו, והוא פותח לנו פתח כפתחו של אולם בכל רגע ורגע.

פרשת כי תשא מזכירה לנו שהקשר בין יהודי לבוראו הוא קשר מהותי שאינו ניתן לביטול. גם כשחטאנו בעגל, נשארנו בניו של מקום. הכוח של התשובה הוא כוח שמעל הטבע, הוא מאפשר למחוק את העבר ולפתוח דף חדש ונקי.

אם הסיפור הזה נגע בליבכם, אם הוא עורר בכם ניצוץ של תקווה או רצון להתחזק, אל תשמרו אותו לעצמכם. שלחו את המסר הזה לעוד יהודי שמרגיש אולי שהוא רחוק מדי או שאין לו סיכוי. ספרו לו שעדיין לא ויתרו עליו משמיים. הקדוש ברוך הוא מחכה לכל אחד מאיתנו באהבה גדולה, וכל מה שעלינו לעשות הוא רק לעשות את הצעד הראשון לכיוונו.

הלוואי שנזכה כולנו להבין את גודל הערך של כל נשמה יהודית ולדעת ששערי תשובה לעולם לא ננעלים. שנזכה להתחזק באמונה ובאהבת ישראל, ולזכור תמיד שגם בתוך החושך הגדול ביותר, האור של הנשמה תמיד יכול להידלק מחדש.