הנאצי רצה להרוג את האדמו"ר מבלאז'וב ואז קרה הבלתי ייאמן

הרב יהונתן ענבה מגיש לנו השבוע שיעור מעמיק על האמונה המלווה את עם ישראל לאורך הדורות, דווקא מתוך רגעי השפל הקשים ביותר של ההיסטוריה היהודית. בפרשת בחוקותי אנו פוגשים את אחת הפרשיות המורכבות ביותר בתורה, פרשת התוכחה. זוהי פרשה רוויה באזהרות ובתיאורים קשים על מה שעלול לקרות כאשר עם ישראל סוטה מדרכו, אך כפי שנראה מיד, גם בתוך החושך הסמיך הזה מסתתר אור גדול של נחמה וקשר בל ינתק בין הבורא לבין עמו.

כדי להמחיש את עוצמתו של הקשר הזה, כדאי לחזור לימי השואה האפלים במחנה העבודה ינובסקה. באותם ימים נוראים, פיתחו הנאצים מנהג אכזרי ומזעזע. מדי ערב, לאחר יום עבודה מפרך ומתיש שבו נסחט כוחם האחרון של היהודים, היו הגרמנים בוחרים קבוצה של אסירים ומציבים אותם מול בור עמוק ורחב. הפקודה הייתה פשוטה וקטלנית, עליכם לקפוץ מעל הבור. מי שיצליח להגיע לצד השני יזכה לחיות יום נוסף, ומי שימעד וייפול, הבור יהפוך לקברו.

באחד הלילות הללו, ניצב מול התהום האדמו"ר מבלאז'וב כשהוא חלש, תשוש ומבוגר. לצדו עמד בחור צעיר, חסון בגופו אך שפוף ברוחו, שכבר איבד כמעט כל תקווה. הנאצי שעמד שם צרח על האדמו"ר שאם לא יקפוץ מיד, הוא יירה בו במקום. האדמו"ר עצם את עיניו, נסוג כמה צעדים לאחור, ובתנופה שאינה תואמת את גילו או את מצבו הגופני, הצליח לעבור את המכשול ולהגיע בבטחה לצד השני. להפתעתו, גם הבחור הצעיר הצליח לעבור את המרחק העצום ונחת לצדו.

הצעיר המשתומם פנה לרבי ושאל אותו כיצד הצליח במשימה הבלתי אפשרית הזו. הרבי השיב לו במילים שמהדהדות עד היום, הוא הסביר שבעת הקפיצה הוא החזיק בחוזקה במעילם של אבותיו ואימותיו, הוא נאחז בזכויותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, והם אלו שנשאו אותו מעל התהום. כאשר שאל הרבי את הצעיר כיצד הוא הצליח לקפוץ, השיב הבחור בפשטות כי הוא פשוט נאחז במעילו של הרבי.

סיפור זה שופך אור על הפסוק המנחם בפרשת התוכחה שבו אומר הקדוש ברוך הוא כי למרות כל הקשיים הוא יזכור את ברית יעקב, את ברית יצחק ואת ברית אברהם. המסר הוא ברור, גם כשאנו נמצאים במקום הנמוך ביותר, בתוך תהום של ייסורים או חוסר ודאות, אנחנו לעולם לא לבד. כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת זהב מפוארת של דורות. יש לנו אבות ואמהות שמתפללים עלינו בשמיים, שבוכים יחד איתנו ושומרים עלינו בזכות מעשיהם הטובים.

לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים שנראים כבורות עמוקים שאין דרך לעבור אותם. אלו יכולים להיות קשיים בפרנסה, בבריאות, בחינוך הילדים או סתם תחושת ייאוש כללית. ברגעים כאלו עלינו להיזכר שאנחנו לא נשענים רק על הכוחות הדלים שלנו. אנחנו חלק מעם הנצח. הזכויות של הדורות הקודמים הן המעיל שבו אנו נאחזים, והן אלו שנותנות לנו את הכוח לקפוץ מעל התהום ולהגיע לחוף מבטחים.

כאשר יהודי מבין שהוא חלק ממשהו גדול בהרבה ממנו, התפיסה שלו משתנה. הוא מבין שהתפילות שלו מצטרפות לתפילות של אבות אבותיו, ושההשגחה העליונה מלווה אותו באופן אישי בזכות אותה ברית עתיקה. ידיעה זו צריכה למלא אותנו בביטחון ובשמחה. גם כשהדברים לא מסתדרים לפי התוכנית שלנו, יש יד מכוונת שזוכרת אותנו לטובה. שנזכה תמיד להחזיק באותו מעיל רוחני, להתחבר למורשת המפוארת שלנו ולצעוד בדרך אבותינו בגאווה ובביטחון עד לגאולה השלמה.