מצמרר: ילדה להורים חרדים: "אני לא מי שאתם חושבים" | זה מה שקרה חודשיים לאחר מכן

ישנם רגעים בחיים שבהם נדמה שהכל אבוד, שהקשר ניתק לעולמים ואין דרך חזרה. אך הסיפור המדהים של שולמית, צעירה חרדית ממודיעין עילית, מלמד אותנו שגם בתוך החושך הגדול ביותר, האור של אהבת אב והקשר עם הקדוש ברוך הוא לעולם אינם כבים.

הכל התחיל בערב יום הולדתה ה-18 של שולמית. המשפחה כולה התכנסה לחגוג, אך איש לא שיער את הדרמה שעומדת להתחולל. בסיום החגיגה ביקשה שולמית לשוחח עם הוריה ביחידות וחשפה בפניהם סוד כואב: היא עזבה את דרך התורה והמצוות כבר מזמן, ובאותו הלילה היא עוזבת את הבית וטסה להודו. ההורים נותרו המומים ומרוסקים, בעוד בתם נוטלת את מזוודתה ונעלמת אל תוך הלילה.

חודשים ארוכים עברו ללא אות חיים, עד שפגישה מקרית ברחובות הודו שינתה הכל. חברה מהשכונה זיהתה את שולמית וניגשה אליה בדמעות. כששולמית שאלה לשלום משפחתה, היא קיבלה בשורה שהכתה בה כרעם ביום בהיר: אביה נפטר מהתקף לב כחודשיים בלבד לאחר שעזבה את הבית. הכאב על לכתה של בתו היה חזק מכדי שליבו יוכל לשאת.

מזועזעת ושטופת חרטה, החליטה שולמית לשוב ארצה מיד. עם נחיתתה בנתב"ג קיבלו את פניה גשמי זעף, והיא חשה כאילו השמיים עצמם בוכים יחד איתה על האובדן ועל הדרך שבה בחרה. התחנה הראשונה שלה הייתה הכותל המערבי. היא עמדה שם, בוכה ומתפללת, וניסתה שוב ושוב לטמון פתק בין אבני הכותל, אך בכל פעם הפתק נפל לארץ. בתחושת ייאוש היא חשבה שהקדוש ברוך הוא אינו מעוניין בתפילותיה, אך היא לא ויתרה. היא עלתה על כיסא כדי להטמין את הפתק גבוה יותר, וברגע ההוא, משב רוח העיף פתק אחר אל ידיה.

כשפתחה שולמית את הפתק, היא קפאה על מקומה. היא זיהתה מיד את כתב היד המוכר של אביה המנוח. בפתק נכתב: "ריבונו של עולם, הבת שלי, שולמית בת אמליה, עזבה את הדרך והיא קרעה לי את הלב. ריבונו של עולם, אם היא תחזור אני מוכן לסלוח לה, אבל אני מבקש ממך תחזיר אותה ותסלח לה גם אתה, כי אבא תמיד אוהב". המסר המצמרר מהעולם הבא הבהיר לה שגם ברגעיו האחרונים, אביה רק ייחל לשובה וסלח לה מעומק ליבו.

הסיפור המטלטל הזה מתחבר באופן ישיר לפרשת השבוע, פרשת ויגש. בפרשה אנו קוראים על יעקב אבינו שמתייסר במשך 22 שנה על אובדן בנו יוסף. החשש הגדול ביותר של יעקב לא היה רק על מות הבן, אלא על מצבו הרוחני: האם הוא נותר נאמן לדרך אבותיו או שמא נטמע בין הגויים? כאשר הם נפגשים לבסוף ויעקב רואה שיוסף נותר צדיק ושלם ברוחו, הוא מחבק אותו וקורא קריאת שמע, מתוך הבנה שהשמחה הגדולה ביותר היא הידיעה שהילד נותר מחובר לבורא עולם.

הרב יהונתן ענבה מדגיש כי המסר לכולנו הוא כפול: עלינו לשמח את הורינו להם אנו חייבים הכל, אך מעל לכל עלינו להשתדל להיות ילדים טובים לקדוש ברוך הוא. לעולם לא מאוחר מדי לשוב הביתה, אל אבא שבשמיים ואל האהבה שמחכה לנו תמיד.