הוא היה משותק שנים | רגע אחד של סכנה חשף את האמת המדהימה

מעשה באדם בעל משפחה שהיה משותק בכל גופו. הרופאים בדקו, בחנו, ופסקו בוודאות נטולת רגש: "אין תקנה". המשפחה קיבלה את הגזרה, הוא קיבל את הגזרה, וכך נהפכה האמירה הרפואית לאמת חייו - אדם שלא עומד, לא הולך, לא יכול לזוז בכלל.

עד שביום אחד פרצה שריפה. הלהבות אחזו בבית, כולם ברחו החוצה, ורק כשעמדו בחוץ וראו את הבית עולה באש הבינו: אבא נשאר בפנים. הלב שקע. ואז, כמו מתוך חלום שאי אפשר להסביר, הוא יצא. עמד על רגליו וניצל.

המשפחה פרצה בבכי של שמחה ואושר, ואז צעק בעצמו: "אני משותק!" ונפל על הרצפה.

כולם עמדו נפעמים. מה היה כאן? מה קרה?

התשובה פשוטה ועמוקה כאחד. האדם לא שכח איך ללכת. הוא שכח שהוא יכול. שנים של "אתה לא יכול" נהפכו לקירות שהוא בנה סביב עצמו. אבל כשהאש שרפה את הקירות האלה, כשחייו עמדו על כף המאזניים, גילה מה שלא ידע: הכוחות היו שם כל הזמן. הם אף פעם לא הלכו לשום מקום. רק הוא לא האמין שהם שם.

וכאן טמון אחד מהשיעורים הגדולים ביותר שאפשר ללמוד על החיים. דוד המלך כתב: "הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר". הקדוש ברוך הוא לא שולח שלג לאדם שאין לו צמר להתכסות. לא שולח כפור לבית שאין בו אפר לחימום. לפני שהמצב בא, הכלים כבר כאן. לפני שהניסיון מגיע, הכוח כבר נמצא בפנים. הקדוש ברוך הוא לא מציב בפני האדם מכשול שאין ביכולתו לעבור אותו. לעולם לא.

חרש שנולד חרש פטור מן המצוות, אבל מי ששמע ואיבד את שמיעתו חייב כפיקח רגיל. מדוע? כי מי ששמע פעם, יש בכוחו לשמוע שוב. מי שעמד פעם, יש בכוחו לעמוד שוב. מי שהצליח פעם, יש בכוחו להצליח שוב. הזיכרון של מה שהיית הוא לא עבר שחלף. הוא הוכחה חיה למה שאתה מסוגל.

המחסום האמיתי אינו המצב. המחסום האמיתי הוא המשפט שאנחנו אומרים לעצמנו כל בוקר: "אני לא יכול". כל ניסיון שהקדוש ברוך הוא מביא על האדם - יש לאדם כבר את