הרב יואב בן חיים: "זו הסיבה שמחלקים קבלה על עשרה שקלים"

בכל פעם שאנו פוסעים ברחובה של עיר או עוברים בשכונה המוכרת לנו, אנו נתקלים לא פעם באותם דמויות המקדישות את זמנן לאיסוף צדקה. הם מסתובבים בין האנשים, מבקשים תרומה עבור ארגונים שונים, יתומים, אלמנות או מוסדות תורה. כמעט תמיד הם מחזיקים בידם פנקס קבלות קטן. לאחר שאדם מושיט להם מטבע של עשרה או חמישה עשר שקלים, הם מציעים לו מיד קבלה.

לכאורה, אם נפעיל את ההיגיון הקר, נשאל את עצמנו בשביל מה בכלל צריך את הנייר הזה. הרי מבחינה חשבונאית הארגון יכול להוציא קבלה אחת כוללת על כל הסכום שנאסף באותו יום. מבחינת הטבות מס, אף אדם הגיוני לא ישמור קבלה של עשרה שקלים כדי להזדכות עליה בסוף השנה. אז מה עומד מאחורי ההתעקשות הזו לתת לכל תורם פיסת נייר קטנה ביד.

הנצחה של רגע של חסד

התשובה לכך טמונה עמוק בנפש האדם. הקבלה הזו לא נועדה לצרכי מס או לרישום טכני, אלא היא נועדה עבור התחושה הפנימית של התורם. כשאדם יוצא מהמפגש הזה ובידו קבלה, יש לו ביד עדות מוחשית לכך שהוא עשה משהו טוב. הקבלה היא סוג של הנצחה לרגע של נדיבות. היא מזכירה לו שהוא אדם טוב, שהוא תרם ושעזר לזולת.

כאשר אותו תורם יכניס את ידו לכיס מאוחר יותר במהלך היום וירגיש את המגע של הנייר המקופל, הוא ייזכר באותה פעולה חיובית. הזיכרון הזה מחמם את הלב ומעניק סיפוק רוחני. זהו אישור חיצוני למעלה פנימית. הפעולה הזו גורמת לכך שבפעם הבאה שיבקשו ממנו צדקה, הוא יפתח את ליבו ואת כיסו בחיוך רחב יותר, כי הוא כבר חווה את הטעם המתוק של הנתינה.

בין נדבת המשכן למחצית השקל

אם נתבונן בפרשת השבוע, נגלה יסוד עמוק המקביל בדיוק לנקודה הזו. בורא עולם מצווה על הקמת המשכן ואומר "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כאן מדובר על נדבה טהורה שנובעת מרצון חופשי ללא שום כפייה או ציווי מחייב. כל אדם נתן כפי מה שרצונו הטוב הורה לו.

הפלא הגדול הוא שבמשכן היה ניתן לראות את התוצאה בעיניים. אדם שתרם קילו של זהב, יכול היה לראות את הזהב שלו מעצב את המנורה הטהורה. מי שנתן כסף, ראה את תרומתו הופכת לאדנים המחזיקים את קרשי המשכן. הייתה כאן הנצחה מרהיבה של הנתינה. כשיש הנצחה כזו ורואים את התוצאה הסופית המפוארת, קל מאוד לתרום ולהתלהב.

לעומת זאת, אנו מוצאים ציווי אחר לגמרי והוא מצוות מחצית השקל. כאן לא מדובר בנדבה אלא בחובה גמורה המוטלת על כל אחד ואחת, עשיר ועני כאחד. הכסף הזה לא שימש לבניית כלים מפוארים שניתן להתפאר בהם, אלא הוא יועד לקורבנות הציבור ולתחזוקה השוטפת של בית המקדש. מדובר בהוצאות שוטפות, יומיומיות, כאלו שנעלמות בתוך השגרה.

האתגר שבשגרה האפורה

כאן טמון ההבדל המהותי. על הדברים הגדולים והמפוארים, אלו שיש עליהם קבלה גדולה או שלט הנצחה, קל לנו מאוד להתגייס. אנחנו אוהבים את התהילה, את השבחים ואת היכולת להצביע על מעשה גרנדיוזי שעשינו. אך התורה מלמדת אותנו שדווקא על המעשים השגרתיים, אלו שנעשים בנסתר ואין עליהם תשואות, על אלו בורא עולם חייב אותנו לצוות.

החיים האמיתיים שלנו מורכבים ברובם מאותן פעולות קטנות ושקופות. אנחנו נוטים להתפעל מהישגים כבירים ומאירועים חד פעמיים, אבל אסור לנו לשכוח את השגרה המבורכת. האם אנחנו מעריכים את המאמץ הכרוך בסידור הבית בסיומו של יום ארוך. האם אנחנו מבינים את הערך הרוחני העצום שיש בהשכבת הילדים לישון בסבלנות, בעריכת קניות עבור בני המשפחה או בעזרה במטלות הבית הפשוטות ביותר.

אלו המעשים שאין עליהם קבלה. אף אחד לא יתלה שלט של הוקרה בבית על כך ששטפת כלים או קיפלת כביסה. אלו פעולות שנעלמות בתוך שטף החיים, ממש כמו מחצית השקל ששימשה לקורבנות התמידין. אולם דווקא שם, בתוך הנתינה האפורה והיומיומית הזו, נמדדת האישיות האמיתית שלנו.

נדיבות לב בכל רגע

המסר העצום שאנו לומדים מדבריו של הרב יואב בן חיים הוא שעלינו לאמץ את גישת "נדבת הלב" גם בתוך החובות היומיומיות שלנו. נכון שאנחנו רוצים לעשות דברים גדולים ולהשאיר חותם, אבל הנתינה האמיתית מתחילה בבית, בפרטים הקטנים ביותר.

כשאנחנו עוזרים בבית מתוך רצון טוב ולא רק מתוך הכרח, אנחנו הופכים את הפעולה הפשוטה הזו לקורבן להשם. גם אם אין לנו קבלה ביד וגם אם אף אחד לא מחא לנו כפיים, עלינו לזכור שכל מעשה חיובי כזה הוא לבנה נוספת בבניין הרוחני שלנו ושל הסובבים אותנו.

הבה נלמד להעריך את אותן תרומות קטנות של זמן, סבלנות ומאמץ שאנו מעניקים ליקרים לנו. גם אם המעשים הללו נראים כנעלמים בתוך השגרה, הם אלו שמחממים את הלבבות ובונים בתים נאמנים בישראל. כל חיוך, כל עזרה קטנה וכל רגע של הקשבה הם צדקה גמורה שתועלתה נצחית.