החסד היומי ברכב הפך לסיפור אמונה שריגש את ירושלים

כשמיכאל קיבל רכב מהעבודה, הוא לא שיער שזו תהיה התחלה של ידידות מופלאה בינו לבין המוסך הקרוב.

יום אחד הוא נסע ברחובות ירושלים וראה לפתע את האדמו"ר מסלונים. מיכאל עצר והציע טרמפ. בדרך סיפר מיכאל לאדמו"ר על הרכב החדש ועל התקלות שלא נגמרות.

האדמו"ר אמר: "רבי אהרן מבעלזא זצ"ל אמר כי מצד הדין, אסור להחזיק רכב, כי זה כלי מסוכן. ההיתר היחיד הוא אם אתה עושה איתו חסדים - ואז הוא הופך לחפץ של מצווה, ויש עליו שמירה מן השמיים. לכן, תרבה בחסדים - ותראה שמירה".

מאותו רגע מיכאל החליט: בכל יום אעשה לפחות חסד אחד עם הרכב. ואכן מיכאל הקפיד מאוד על הקבלה החדשה שלו.

לילה אחד, אחרי שלא הצליח למלא את "מנת החסד" היומית, הוא נסע ליד אולם אירועים בירושלים לקראת סוף החתונה, ותיאר לעצמו ששם בוודאי יפגוש יהודים שזקוקים לטרמפ.

זוג צעיר עמד בצד, וחיפש נסיעה לשכונת רמות.

"תעלו, אקח אתכם", אמר. השיחה גלשה והזוג הצעיר הסתקרן מדוע הוא מסיע אותם בחינם, ומיכאל סיפר על המפגש עם האדמו"ר ועל הקבלה הטובה שלו.

בני הזוג שיבחו אותו בברכת "יישר כוח", וכשהגיעו ליעד - נפרדו ממנו לשלום.

חלפו שנתיים. מיכאל שוב לא תפס יהודי לעשות עימו חסד וחזר לאותו אולם. והנה - אותו זוג. הם הבחינו בו והתקרבו למכונית שלו.

"חיפשנו אותך!" אמרו בהתרגשות.

"אותי?" הוא לא הבין.

הם ענו: "כן! אתה לא זוכר? לפני שנתיים הסעת אותנו לרמות".

מיכאל ניסה להיזכר: "אולי... הסעתי הרבה אנשים..."

"אתה סיפרת לנו על רכב שהוא כלי משחית, אבל כשעושים איתו חסדים - הוא הופך לחפץ של מצווה".

עכשיו הוא נזכר.

"שמע", אמר הבעל. "שנים לא היו לנו ילדים. ניסינו הכול. בדיקות, טיפולים, ברכות, סגולות. שום דבר לא עזר. ואז פגשנו אותך. אמרנו לעצמנו - אולי גם אנחנו ככה. אולי אנחנו לא ראויים לילדים. אבל אם נעשה חסדים - נהפוך ל'חפצא' של מצווה!"

"אז פתחנו גמ"ח בבית - כל דבר שמישהו צריך באופן דחוף", אמרה האישה. "כלי עבודה, שולחנות וכיסאות, מוצצים. כל מה שאפשר".

הבעל חייך: "כעבור כמה חודשים זכינו בילד".

חברים יקרים, כשאנחנו עושים טוב עם מה שה' נתן לנו - רכב, בית, כוח, זמן - אנחנו הופכים לחפץ של מצווה - ושערי שמיים נפתחים.