חיים ישראל: "כל זמר צריך עשרת הדיברות משלו"

פרשת יתרו מביאה איתה את רגע השיא של כל יהודי ויהודייה: מתן תורה.

עשרת הדיברות הם עשרה ציוויים אלוקיים קצרים, אך שלא משאירים מקום להתחמק. הם מגדירים את הקווים הברורים של כל יהודי, מציבים גבולות אך כאלו שנותנים כיוון. כל זמר חייב לסגל לעצמו "עשרת הדברות" שינחו אותו בקריירה.

אומנם לא כאלה שכתובים באבן, אבל כן כאלה שחקוקים בלב: חוקים מנחים בצמתים שאתה נדרש להכריע מה נכון, מה לא; על מה לא להתפשר, ובמה דווקא אפשר לבוא לקראת.

הסיבה שזמר צריך את הכללים האלו היא שאור הזרקורים מסנוור. האהבה מהקהל היא טובה ונותנת תחושה אדירה, אבל אם אין לך יסודות ברורים - מאוד קל לאבד את הדרך.

לכן, חשוב מאוד להיות נאמן לעצמך, ולזכור שיש מי שמעליך.

הבמה יכולה לבלבל, לכן חשוב לדבוק בציווי האלוקי כדי לזכור שהכוח האמיתי הוא דווקא במשמעת הפנימית. כלומר, לא במה שמותר לך, אלא דווקא מה שאתה בוחר שלא לעשות.

במעמד הר סיני, כל העם עמד יחד ושמע את אותו קול, קול השכינה. במעמד הנשגב ביותר בהיסטוריה האנושית, לא היו "כוכבים" ולא היו "סולנים". כולם עמדו כאיש אחד בלב אחד.

ואולי זה הלקח הכי גדול בשבילי כאדם וכאמן מפרשת השבוע שלנו: לזכור שגם כשאני על הבמה, אני חלק ממשהו גדול יותר.

לכן השבת הזו ספציפית, ובכלל כל שבת, היא תזכורת לעצור רגע, להציץ במצפן, ולוודא שהדרך שאני הולך בה נשענת על ערכים, ולא רק על צלילים. שבת שלום!