"כבוד הרב רוצה להצטרף למשחק?"

"באוטובוס מעפולה לטבריה", סיפר איש חינוך מפורסם,
"התיישב לידי אדם מבוגר עם זקן לבן ומגבעת מכובדת. שוחחנו על העבודה שלי עם נערים בסיכון, ואז הוא סיפר לי: 'בעוד חודש אני יוצא לגמלאות. 25 שנים הייתי דיין. אבל דע לך, לא תמיד נראיתי ככה...'"

"ההורים שלי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם את הכוח לתת לי תשומת לב. התגלגלתי ברחובות, הגעתי למקומות לא טובים, גבול הפשע ממש. אפילו בר מצווה לא עשיתי. בשבתות שיחקנו כדורגל במגרש ליד בית הכנסת. הייתי אז בן 15.

באחת השבתות בעטתי חזק, והכדור עף הישר לכיוונו של הרב שיצא מבית הכנסת, והפיל לו את המגבעת מהראש!"

"כולנו פרצנו בצחוק. הכובע עף באוויר, והוא נראה כל כך מופתע. הרב הרים את הכובע והתחיל ללכת לכיווני. 'שבת שלום', אמרתי לו בחוצפה. 'כבודו רוצה להצטרף למשחק?'"

"הוא הסתכל לי בעיניים ושאל היכן הוריי. 'ההורים שלי מתו', עניתי בלעג."

"'בוא איתי', אמר הרב. הלכתי אחריו לביתו. הוא עשה קידוש, הגיש לי אוכל, ואני אכלתי כמו מישהו שלא ראה אוכל שבוע. רק אחר כך הבנתי שאכלתי גם את המנה שלו עצמו..."

"הוא הציע לי לישון אצלו, ובמוצאי שבת נתן לי כסף שיהיה לי דמי כיס, ואמר: 'מחר תבוא שוב'."

"באתי שוב. ושוב. יום אחרי יום. אחרי כמה זמן גיליתי שיש עוד 12 'ילדי רחוב' כמוני בבית הזה!"

"הוא התחיל ללמד אותי מהן המצוות, הוא קנה לי תפילין, למד איתי חומש ומשנה. בזכותו הלכתי לישיבה, למדתי רבנות, וזכיתי לכהן כדיין 25 שנה.

הרב חיתן אותי והיה סנדק לילדיי ואפילו לנכדיי."

"'אל תתייאש לעולם מהצעירים הרחוקים', הוא אמר לי ברצינות.
'תאהב אותם כמו את הילדים שלך. תסביר להם שהקב"ה אוהב אותם, רק ככה אפשר לחולל מהפך בנשמה שלהם'."

האוטובוס נכנס לתחנה.
רגע לפני שהוא ירד, משכתי בשרוולו:
"מי היה הרב הזה?"

"'קוראים לו הרב עובדיה יוסף'."

חברים יקרים, זה כוחה של אהבה אמיתית.
זה כוחה של אמונה בזולת.
וזו בדיוק הדרך שבה אנחנו משנים את העולם.