הבכי קרע את דממת הכותל - ואז זה קרה: הרב עידו סממה בסיפור השגחה מרגש

חצות לילה. רחבת הכותל המערבי ריקה כמעט לגמרי, ושקט מפלח את הלילה.

פתאום נשמעים קולות בכי מזעזעים ששוברים את הדממה.

יהודי בשנות ה־60 לחייו נשען עם ראשו על האבנים הקדושות, ובוכה בלי הפסקה. הדמעות זולגות ויוצרות תחתיו שלולית קטנה על הרצפה.

הרב אלימלך פירר, ראש ארגון "עזרה למרפא", מגיע למקום עם נדיב גדול. שניהם שומעים את הבכי ומבינים, זה לא במקרה שהקב"ה הביא אותם לכאן בדיוק עכשיו.

"בוא נעשה ככה", לוחש הרב לנדיב. "אני אגש ואציע עזרה רפואית. אם הוא צריך כסף, אתה תיכנס לעניין".

הרב ניגש, מציג את עצמו ושואל בעדינות: "סליחה, יהודי יקר, אתה אולי זקוק לסיוע רפואי?"

"לא, לא!" מתנער היהודי. "הכול בסדר ברוך ה'!"

עכשיו תור הנדיב: "אולי תמיכה כספית?" אך האיש שוב מסרב: "הקב"ה נתן לי כל מה שאני צריך".

אז מה קרה? הרב פירר לא מבין. האיש לא חסר לו כלום, אז למה הוא בוכה ככה, כאילו העולם חרב עליו?

הרב פירר העז לשאול שוב, והתשובה השאירה את שניהם המומים:

"אתמול בלילה חיתנתי בשעה טובה את הבן הקטן שלי, האחרון מתוך 12 הילדים שהקב"ה נתן לי. באתי להודות לבורא עולם על החסדים הגדולים שעשה איתי!"

"במשך כל השנים הייתי בא לכאן, לכותל, ומתחנן שאזכה להשיא את הילדים שלי. עכשיו, אחרי שכל התפילות התקבלו, איך אפשר שלא לבוא לכאן ולהודות?!"

הוא מסיים בקול חנוק: "וכשבאים להודות ולהלל על חסדים כאלה גדולים, אפשר בלי לפרוץ בבכי?!"

כשאדם מרגיש באמת שהקב"ה הוא אבא שלו, ההודיה לא יכולה להישאר רק במילים. היא מתפרצת בדמעות של שמחה, בלב שמתפוצץ מרוב אהבה והכרת הטוב.

רוב האנשים זוכרים לבכות כשהם צריכים משהו. אבל רק מי שבאמת מכיר את גדלות החסד, זוכה לבכות גם כשהוא מודה.

זו ההודיה האמיתית. זו שיוצאת מעומק הלב, בתמימות של ילד שיודע שיש לו אבא בשמיים.