הסגולה של עשרה בטבת: "אגרא דתעניתא"

עשרה בטבת הוא אחד מימי הצום המשמעותיים בלוח השנה היהודי, אך ייחודו אינו נובע מאירוע של חורבן גלוי, אלא מהרגע שבו החלה ההתדרדרות. זהו היום שבו הוטל הסגר על ירושלים, שלב מוקדם ושקט לכאורה, אך כזה שסימן את תחילתו של תהליך כואב ובלתי הפיך. לא אש ולא הרס עומדים במרכז היום הזה, אלא הסגירה, ההיחלשות והמעבר ממצב של יציבות למציאות של מצור. דווקא בשל אופיו זה, היום טומן בחובו קריאה עמוקה להתבוננות ולתיקון.

בדברי חז"ל מודגש כי מהותו של צום אינה טכנית ואינה מסתכמת בהימנעות ממזון ומשקה. הצום נועד לשמש כלי לעורר את האדם לבחינה פנימית ולשינוי בהתנהלותו. תחושת החסר אינה יעד בפני עצמו, אלא אמצעי שנועד לרכך את הלב, להגביר מודעות ולכוון את האדם למעשים שיש בהם ערך מוסרי ומשמעות רוחנית.

מתוך כך מתבלטת סגולתו של מעשה הצדקה ביום תענית. כאשר אדם חווה על בשרו תחושת מחסור, גם אם זמנית בלבד, נפתחת בפניו היכולת להבין באופן עמוק יותר את מצוקתו של הזולת, זה שמחסור הוא חלק קבוע מחייו. ברגע שהאדם בוחר להושיט יד דווקא מתוך מצב זה, הצום חדל מלהיות פעולה של הימנעות בלבד, והופך לביטוי חי של חסד ואחריות.

על פי המסורת, למעשה זה יש משמעות שמעבר להיבט החברתי. פתיחת הלב והכיס ביום צום נחשבת לפעולה שיש לה השפעה רוחנית, כזו שמעוררת יחס של מידה כנגד מידה. האדם מגלה חמלה ורגישות כלפי אחרים, ובכך מעורר רחמים וכפרה מלמעלה. כך, יום המאופיין בצמצום הופך ליום של בנייה, ויום של עיסוק אישי מתרחב לחיבור עמוק אל הכלל.

עשרה בטבת, המסמל את ראשית הדרך אל החורבן, מציב תמרור אזהרה ברור. חורבן אינו פורץ בבת אחת, אלא נרקם בהדרגה, מתוך היחלשות הקשרים, פגיעה בערבות ההדדית ואובדן הרגישות לזולת. בהתאם לכך, גם הדרך לתיקון מתחילה בנקודה הזו ממש. נתינת צדקה ביום זה אינה מחווה חד פעמית בלבד, אלא הצהרה ערכית וברורה של בחירה להפוך יום של חסר ליום של נתינה, ויום של דין להזדמנות של כפרה.

בסיכומו של דבר, זוהי מעלתו הגדולה של יום התענית. כאשר הצום מנוצל לפתיחת הלב ולחיזוק הקשר עם אחרים, משתנה אופיו של היום כולו. הוא מתרומם מעבר למעשה חיצוני של הימנעות, והופך לכלי של חסד, תיקון והתקרבות, מעשה שמוסיף זכויות, מחזק את עם ישראל ומרבה אור ורחמים.