לא יאומן: היצור הזה קופא לגמרי, ומתעורר מחדש

דמיינו לרגע סיטואציה בלתי אפשרית: אדם שולף מן המקפיא עוף שלם, כזה שהוקפא חודשים רבים. הוא שוטף אותו, ממתין בסבלנות להפשרה, ולפתע העוף מתעורר, עומד על רגליו ומשמיע קריאת תרנגול. ברור שמדובר בפנטזיה. הקפאה ממושכת משמעה סוף מוחלט לחיים. גם בעלי חיים הנכנסים לשנת חורף אינם עוברים קיפאון; הם רק מאטים את פעילות הגוף ושומרים על חום מינימלי. גוף שקופא לגמרי, אינו חוזר לפעול.

ובכל זאת, בטבע שטבע הקדוש ברוך הוא בעולמו, קיים חריג אחד שמפר את הכלל הזה בצורה מעוררת השתאות. יצור קטן וחסר אמצעי הגנה, שאינו נמלט מהקור אלא מקבל אותו. לא במכשיר ביתי, אלא בסביבה קפואה באמת. זוהי צפרדע היערות, Lithobates sylvaticus, החיה בצפון אמריקה, באזורים שבהם החורף מכסה יערות שלמים בשכבות עבות של שלג לאורך חודשים.

יונקים גדולים, כמו דובים, יכולים לצבור אנרגיה, להסתגר במחסה ולצלוח את החורף כשגופם עדיין פולט חום. לצפרדע אין את היכולת הזו. היא קטנה, דלת משאבים, כמעט חסרת הגנה. ואף על פי כן, גם עבורה קיים פתרון.

לצפרדע היערות סימן היכר ברור: סביב עיניה מופיעה מעין מסכה כהה. אך עם בוא הקור אין תחבולות. היא שוקעת מתחת לשכבת עלים דקה, והחורף עושה בה כרצונו. השלג נערם, והצפרדע קופאת יחד איתו.

תהליך הקיפאון מתחיל בעור, שמתכסה בקרח קשיח. בדיקות הראו שניתן להקיש עליו ממש. בהמשך קופא הדם, הלב חדל לפעום, והנשימה נפסקת לחלוטין. כך היא שוכבת חודשים ארוכים, נראית כגוף קפוא וחסר חיים, אך בפועל, החיים עדיין שם.

עם סיום החורף מתחילה ההפשרה. מתברר שבגופה נותרה כמות מצומצמת של נוזלים, כ־35 אחוז בלבד. די בכך. הקרח נמס בהדרגה, הראש מתרומם, והצפרדע חוזרת לפעילות, יוצאת אל שלוליות האביב וממשיכה את מחזור חייה. ואז מתעוררת השאלה הבלתי נמנעת: כיצד הדבר אפשרי? מדוע הרקמות אינן נהרסות? מדוע התאים אינם מתים כפי שקורה בכל יצור אחר?

המפתח נמצא בהיערכות מוקדמת. לקראת סוף הקיץ הצפרדע צוברת בגופה כמויות גדולות של אוראה. כאשר הקור חודר והעור מתחיל לקפוא, הכבד, שעדיין מתפקד בשלב זה, מייצר כמויות עצומות של גלוקוז. השילוב בין השניים יוצר מנגנון טבעי של נוגד־קיפאון, מעין “אנטי־פריז” ביולוגי.

ככל שטמפרטורת הגוף יורדת, ריכוז החומר הזה עולה ומתפשט בכל הרקמות. כך נמנעת קפיאה מוחלטת של התאים, והנזק ההרסני של כוויות קור אינו מתרחש. הקיפאון המלא מוגבל לשכבה החיצונית בלבד, בעוד שבתוך הגוף נשמרת שארית חיים.

צפרדע היערות היא המין היחיד המוכר לנו שמסוגל להפעיל מנגנון כזה. בלי מאורה, בלי שכבת שומן ובלי מקור חום משמעותי, היא שורדת את החורף הקשה ביותר. דוגמה חדה ומעוררת מחשבה לאופן שבו כל יצור קיבל מענה מדויק לתנאים שבהם הוא חי, בתחכום שקשה להשיג בשכל אנושי.