כשהכיפה ניצחה את המארינס: הרגע המכונן שמלמד מי באמת המפקד העליון

בפרשת "וישב" אנו עוסקים בסיפורו של יוסף הצדיק, שנזרק לבור ומשם הגיע אל מעמד מלכותי רם ונישא. מסע זה הוא תזכורת נצחית לכך שגם בתוך הניסיונות הקשים ביותר, מי שמחזיק באמונה איתנה ומציב את שם שמיים בראש סדר העדיפויות, הוא זה שיגיע לפסגות הגבוהות ביותר. סיפורי הגבורה היהודית אינם נחלת העבר לבד, אלא הם מתרחשים גם ממש כאן, בעולם המודרני, ומוכיחים כי הנאמנות לבורא עולם גוברת על כל סמכות אנושית.

אנו חוזרים שנים אחורה, אל טקס סיום הש"ס המפואר שהתקיים בארצות הברית. האווירה הייתה מחשמלת, שמחה גדולה הציפה את האולם, וסביב דפי הגמרא שסיימו את לימודם רקדו אלפי יהודים בהתלהבות יוצאת דופן. בין החוגגים עמד סבא מבוגר, אשר הקיף את עצמו בילדיו ובנכדיו, ופניו קרנו מאור של שמחה עילאית. הריקוד שלו היה כל כך סוער ומיוחד, עד שניגש אליו אדם ושאל אותו, מתוך סקרנות עמוקה: "סליחה, סבא יקר, מהיכן נובעת השמחה העצומה הזו?".

התשובה שקיבל הייתה שיעור מאלף של קידוש השם. "אני בעל תשובה", פתח הסבא את סיפורו. "בעברי הייתי חייל ביחידת העילית של המארינס האמריקאי, יחידה המקפידה על משמעת נוקשה וכללים בלתי מתפשרים". אחד החוקים המרכזיים ששררו בחדר האוכל של הבסיס אסר במפורש כניסה עם כיסוי ראש כלשהו. אך אותו חייל צעיר היה רגיל מבית אביו לאכול תמיד כשכיפה לראשו. הוא עמד בפני דילמה: לציית למפקדים או לציית למצווה. הוא החליט, מתוך אמונה פנימית בוערת, לחבוש את הכיפה.

ההשלכות היו מיידיות. החייל נתפס, והועמד למשפט צבאי. השופט, ישוב על כס המשפט, פנה אליו בהתרסה: "האם לא היית מודע לחוקים? הרי נשבעת אמונים לחוק ולצבא!". ואז הגיעה תשובת האמונה המוחצת, שהדהימה את כל הנוכחים. "אדוני השופט", ענה החייל, "נשבעתי אמונים לחוקים, לצבא, ולנשיא, אך את השבועה שלי אני חותם באמירה 'כך יעזור לי השם' (So help me God)".

הוא הסביר את עמדתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם השבועה שלי תלויה ברצון האלוקים, והקדוש ברוך הוא הוא זה שציווה עליי לקיים מצוות וללכת עם כיפה, הרי שהוא זה שהתיר לי לחבוש אותה גם בחדר האוכל הצבאי!". הוא הפך את היוצרות והציב בפני בית המשפט את האמת הברורה: "אם אתם משביעים אותי בשם האלוקים, עליכם לכבד את ציווייו!".

השופט, נרגש מן המענה, הודה בפני כולם כי זו הפעם הראשונה שניתנה בפניו תשובה כה חכמה ומנומקת. הוא פסק לטובת החייל והתיר לו לשים את כיפתו.

רגע זה היה נקודת המפנה בחייו של החייל. הוא הבין בבהירות שהגיע הזמן להפסיק להתפשר: "מאותו יום והלאה, נשבעתי לעצמי כי את הקדוש ברוך הוא אני אציב תמיד בראש הפירמידה, לפני כל ספקולציה אנושית". זה היה הרגע שבו החל להתקרב ליהדות, לשמור שבת, לקיים מצוות ולחזור בתשובה שלמה. זו הסיבה שבגללה הוא רוקד כעת בסיום הש"ס, כשהוא וכל משפחתו זוכים לאותה עלייה רוחנית.

המסר שמגיע אלינו מסיפור זה, ומהפרשה שלנו, הוא חד וברור: מי שיש לו אלוקים אחד, אינו חושש מאף אדם בעולם. כשם שיוסף הצדיק, שעמד בכל הקשיים והניסיונות, לא שכח אף לרגע את שם שמיים, שהיה שגור תמיד על פיו, והקפיד לתת קרדיט לבורא עולם על כל הצלחה. לכן, העלה אותו הקדוש ברוך הוא מהבור, דרך בית העבדים ועד למלכות. זכרו תמיד מי פה באמת המפקד.

שבת שלום ומבורך.