במחנה ההשמדה נשאלה שאלה מצמררת, והתשובה טלטלה את כולם

בתוך המציאות האפלה והבלתי נתפסת של מחנות ההשמדה, במקום שבו נדמה היה כי כל ערך אנושי נמחק, עלתה שאלה אחת שטלטלה את הנפש עד היסוד. באחד הצריפים, בליל חורף קפוא, קם אחד האסירים ושאל בקול שבור את חבריו שאלה מצמררת: אולי כל מה שאומרים עלינו נכון? אולי באמת איננו בני אדם אלא יצורים חסרי ערך. זו לא הייתה אמירה פילוסופית, אלא זעקה שנולדה מתוך מציאות אכזרית שבה בני אדם הובלו כבהמות, איבדו את שמם, הפכו למספרים, וגופם נוצל ללא צלם אנוש. מול השאלה הזו השתררה שתיקה. לא היה מענה שיכול היה לנחם או לסתור את התחושה הקשה.

שלושה ימים חלפו, ובתוך אותו חושך התרחש רגע קטן אך מטלטל. אותו אדם יצא מהצריף בשעת לילה מאוחרת, ובאורח פלא מצא כיכר לחם שלמה. עבור מי שלא טעם שובע במשך שנים, מדובר באוצר חיים. כל היגיון אנושי היה מוביל להסתתר ולשמור את הלחם לעצמו. אך הוא עשה את ההפך. הוא שב לצריף, קרע את הכיכר לחלקים וחילק אותה בין כל הנוכחים. רק אז אמר להם בשקט אך בביטחון: עכשיו יש לי תשובה. אדם שמוכן לחלוק את פת הלחם האחרונה שלו עם אחרים אינו רק בן אדם. הוא נעלה הרבה יותר.

הרגע הזה חושף אמת עמוקה על מהות האדם בכלל ועל הנשמה היהודית בפרט. גם כאשר מנסים למחוק אותה, היא ממשיכה לפעום דרך חסד, ערבות הדדית ודאגה לזולת. אותה תובנה מתחברת בעוצמה גם לסיפור יציאת מצרים. עולה השאלה מדוע נדרשו עשר מכות ולא מכה אחת מוחצת שתסיים את השעבוד. התשובה טמונה לא בכוח, אלא בתהליך.

הקדוש ברוך הוא ביקש לבנות מחדש את התודעה של עם עבדים שבור. כל מכה לא נועדה רק להכניע את מצרים, אלא לחזק את הזהות של בני ישראל. בזמן שהמצרים חוו חורבן ודם, בני ישראל קיבלו מים. כאשר הפחד אחז בארץ מצרים, בתי היהודים נותרו מוגנים. ההבחנה הזו לא נועדה רק להראות עליונות, אלא להחדיר בלב העם את הידיעה שהם בעלי ערך, שיש להם משמעות ושייכות.

רק כאשר בני ישראל החלו להאמין מחדש במי שהם, יכלו לצאת לחירות אמיתית. לא רק יציאה פיזית מעבדות, אלא שחרור פנימי מתודעת השפלות. זהו יסוד שמלווה את העם היהודי בכל דור. גם בזמנים קשים, הזהות אינה נמדדת בכוח חיצוני אלא באיכות המוסרית.

אנחנו עם שמזוהה עם רגישות, חמלה ונתינה. תכונות אלו אינן חולשה, אלא מקור העוצמה שלנו. כאשר אדם יודע מי הוא באמת, הוא פועל אחרת, מדבר אחרת ומקבל החלטות מתוך אחריות ושליחות. גם בשעות של קושי ואפלה, הערך האמיתי שלנו מתגלה דווקא ביחס שלנו זה לזה.

זו התזכורת שעלינו לשאת עמנו תמיד. לא משנה עד כמה הדרך קשה, הנשמה היהודית יודעת להאיר דרך חסד, אחווה ואמונה.