מפתיע: מתי עלינו להעניש את הילד ומתי דווקא לשתוק?

בפינתו השבועית בערוץ 2000, הרב יהונתן ענבה מעלה סוגיה בוערת שנוגעת לכל בית יהודי בעת הנוכחית. מדובר בשאלה מהותית שמלווה כל הורה בתהליך גידול הילדים והיא היכן עובר הגבול בין סבלנות לבין הצבת גבולות נוקשים. הסיפור שמוצג לפנינו פותח צוהר לגישה חינוכית עמוקה ומפתיעה שמערערת את המוסכמות החברתיות המקובלות לגבי ענישה ותגובה למעשי הילדים.

המעשה מתחיל בדרמה גדולה שהתרחשה במושב שקט לפני עשרות שנים. בן של רב מקומי ביצע מעשה חסר אחריות בצורה קיצונית כאשר לקח משאית והעמיס עליה קבוצת ילדים לנסיעה מסוכנת. האירוע הסתיים בתאונה קשה שבה המשאית הושמדה לחלוטין אך בנס גלוי כל הילדים ניצלו ללא פגע. כל תושבי המושב היו בטוחים שהאב יגיב ביד קשה ובתגובה פיזית חריפה על הסיכון הממשי לחיי אדם ועל הנזק הממוני הכבד. לתדהמת כולם האב בחר שלא להרים יד על בנו ואף לא להוסיף מילים קשות מעבר לשיחה נוקבת על גודל הנס. הוא הבין שבאותו רגע הילד היה שבור ומושפל מעצמו ולכן תוספת של מכות רק תגרום לנזק נפשי ולא ללמידה אמיתית.

חלפו שנים רבות ואותו נער גדל והפך לעילוי בתורה. במהלך חידון גמרא פומבי שנערך ביישוב הבן הפגין בקיאות יוצאת דופן וענה על כל השאלות בביטחון רב. באחד הרגעים אחד מחבריו נכשל במתן תשובה והובך מול הקהל. באותו רגע הבן של הרב חייך חיוך קטן של התנשאות. כשהגיעו הביתה האב נתן לבנו סטירה חזקה שהשאירה אותו בהלם מוחלט. הילד לא הבין מדוע על חורבן של משאית וסיכון חיים הוא לא קיבל מכה ואילו על חיוך קטן בגלל כישלון של חבר הוא נענש בצורה כה חריפה.

התשובה של האב מהווה את ליבת המסר החינוכי. הוא הסביר לבנו שהתאונה עם המשאית הייתה טעות של שיקול דעת שנובעת מילדותיות ומשובת נעורים. שם הלב של הילד היה במקום הנכון והוא הצטער על כך באמת. לעומת זאת החיוך אל מול צערו של החבר מעיד על פגם פנימי במידות ועל חוסר רגישות לזולת. האב הסביר שהסטירה נועדה להעיר את הבן אך יותר מכך היא נועדה להזכיר לאב עצמו היכן הוא נכשל בחינוך של בנו לבין אדם לחברו.

הקשר לפרשת השבוע שקראנו, פרשת אמור, הוא הדוק ומחזק את הרעיון הזה. התורה מספרת על המקלל שהחל לגדף את השם לאחר שיצא חייב בדין. חז"ל שואלים מהיכן הגיעה אליו העזות הזו לקלל ולהתמרד בצורה כה בוטה. התורה עונה על כך במילים והוא איש מצרי. הכוונה היא שכאשר השורש של האדם פגום וכאשר אין לו בסיס של חינוך טוב ודוגמה אישית ראויה מהבית הרי שברגעי משבר כל הרקבון הפנימי צף ועולה על פני השטח.

בימים אלו כשאנו עדים לאלימות ולחוסר כבוד ברחובות עלינו לעצור ולחשוב על תפקידנו כהורים. הדרך להבטיח את עתיד הדור הבא אינה עוברת רק בשינון חומר לימודי אלא בעיקר בבניית האישיות והמידות הטובות. עלינו לשמש דוגמה חיה לרגישות ולעזרה לזולת. כפי שהורה הגאון מווילנה יש להרגיל את הילדים מגיל צעיר מאוד במצוות שבין אדם לחברו כדי שהדבר יהפוך לטבעם השני. רק דרך השקעה בחינוך מתוך אהבה ודוגמה אישית נזכה לראות נחת מהילדים ולבנות חברה מתוקנת וערכית יותר.